במשפחה הקטנה שלי, יש הכל מכל: אם חד־הורית לבת, אם גאה לבן, רבה רפורמית, ימין ושמאל, עירונים וקיבוצניקים, ואפילו לא־יהודי אחד. עם כל הניגודים הללו, בתוככי הפסיפס המגוון הזה שוררות סובלנות ואהבה בין כל מרכיביו, למגדול ועד קטן. מתכנסים בפורום מלא בהזדמנויות חגיגיות, כמו ימי הולדת עגולים, ובמפגשים למיניהם נמנעים לרוב מלדבר פוליטיקה. וכי למה לתת לחילוקי הדעות להרים חומות איבה בתוכנו? במשפחה שלי הימין במיעוט. אני הסמן הימני. במשפחה שלי יש קונצנזוס אחד, ברור, וזוהי האמונה בצדקתו ובטוהר נפשו של אבי המשפחה.
ויש עוד משהו שמציין את המשפחה המגוונת הזאת: אין שוררות בתוכה דוגמות, מחשבות מקובעות. איש ימין במשפחתנו יכול לבקר מהלכי ממשלה ימנית שבה בחר, איש שמאל יכול להצדיק מהלך זה או אחר של השלטון. דבר אחד מסתמן והולך בכל זאת בימים האחרונים: ביקורת גוברת על המהלכים האחרונים שנעשו בכנסת ובממשלה.
גם לאיש ימין יש ספקות לגבי הצידוק שבחוק הלאום, או לגבי האפליה שבחוק הפונדקאות, או על מעצר רב קונסרבטיבי בטרם שחר ועוד. מנגד, איש שמאל מיד ייאחז במהלכים אלה ודומיהם כדי להחריף את ביקורתו של השלטון, להגיד ש”הפשיזם משתלט”, לחשוב ש”הלכה המדינה”, וכי “בקרוב ישלחו אנשים למתקן חולות”. איש הימין ינסה להסביר – הגם שלא עם כל מהלך יוכל להזדהות בלב שלם. ביקורת – כן, הפגנות – למה לא, ניסיון להשפיע על דעת הקהל באופן דמוקרטי – בוודאי, אבל נא לא להוציא את דיבת המדינה החוצה; במיוחד כאשר היא מוקצנת.
ישראל אינה השד שמנסים דוברי השמאל לצייר. ישראל אינה שחורה כפי שצובעים אותה בשמאל. ישראל הייתה ונשארה דמוקרטיה מובהקת, שבה מכהנת ממשלה לגיטימית שנבחרה בבחירות חופשיות, שרק במעט מדינות מתקיימות כמותן. יש התנהלות כושלת בכמה תחומים, יש הישגים חסרי תקדים בתחומים רבים אחרים.
מוטב למבקרים בתוכנו להשוות את המצב בישראל עם מדינות דמוקרטיות אחרות. ראו איך שליטיהן חיים, אילו טובות הנאה מוענקות להם. ראו את הגל הלאומני המתעורר בהן. ראו את האנטישמיות הגואה במערב אירופה, בלייבור הבריטי. אפילו מפלגת העבודה אצלנו הבינה שאין מנוס מניתוק הקשר עם האינטרנציונל הסוציאליסטי. אצלנו מודאגים מראש הממשלה ההונגרי, שגילה ידידות רבה בביקורו בישראל והבנה לצורך להיאבק באנטישמיות, ומבקרים את מדינות מרכז אירופה הידידותיות לישראל. לא את צרפת או בריטניה, שוודיה או אירלנד ה”נאורות”.
ההקצנה כביכול שעליה קם קול זעקה היא מדומה. חוק הלאום מקבע את ישראל כמדינת העם היהודי. המיעוטים חיים וימשיכו לחיות עם מלוא הזכויות והטובות, שלא היו נהנים מהן אילו חיו במדינות השכנות. שפה ערבית? אני קורא מכאן להגביר את לימודה בכל בתי הספר. זה חיוני להבנת שכנינו, ליתר קרבה עמם. חוק הפונדקאות? יש לתקנו מיד. אני מחכה שראש הממשלה יעמוד בנושא זה במילתו. מעצר הרב הקונסרבטיבי? מטריד. עם זאת, יש להזכיר בצער, בקרב חבריו הרפורמים־קונסרבטיביים בארצות הברית, יש הזדהות גוברת עם תנועת החרם נגד ישראל.
יש לנו בעיות חמורות יותר מאלה המקבלות נפח מוגזם בתקשורת שלנו, והן שצריכות באמת למלא את סדר היום שלנו – עצם ביטחוננו וקיומנו, הטרור ואיומי המלחמה. בשביל המוסלמים - כולנו, כל היהודים, הם אויב, “כופרים”. כשצלפי חמאס הורגים חייל ישראלי, הם לא פשפשו קודם לכן באישיותו, האם הוא ימני או שמאלי, דתי או חילוני. כולנו על הכוונת. ולכן הבה נלבן חילוקי דעות בתוכנו בניחותא, במסגרת כללי הדמוקרטיה האיתנים, וניתן דעתנו לעיקר. אחדות פנימית וסובלנות הדדית הן לנו נשק אסטרטגי. הלוואי שהן ישררו בקרבנו ככל האפשר, כפי שהן מתקיימות במשפחתי רבת־ הגוונים הפוליטיים.