ערב הבחירות האחרונות מצאה לה ציפי לבני קן פוליטי חדש, לאחר שנטשה או הרסה את המפלגות הקודמות שבהן שהתה. היא חברה למפלגת העבודה, ולמרות הפוזה רבת הכוח שניסו היא ויצחק הרצוג להקרין, הם הבינו עד כמה בעייתי לשווק לבוחרים את הסחורה שלהם.
הפתרון שמצאו היה תרופת קסם שיווקית, שמיתגה את הרשימה בדיוק בנקודת החולשה שלה - "המחנה הציוני". אל מול הביקורת החריפה שהוטחה בהם, שהצביעה על התבטאויות ומעשים בלתי ציוניים בעליל של חברי כנסת מסוימים, הגנו לבני וחבורתה במלוא הקצף על ציוניותם. הם הדפו, תקפו, טשטשו, הכחישו ובעיקר הסתמכו על הבלבול המוחלט שחל בדור האחרון באלפון המונחים הציוני. ספק אם זו הייתה כוונת מחוקקיו, אבל חוק יסוד הלאום טרף את קלפי הטשטוש והכחש. לכן הוא גם כל כך מרגיז את מבקריו. לכן הוא מקומם את מי שבנה על היפוך המושג ציונות בדור האחרון.
מעתה לא ניתן יותר להתחפש לציוני ולהטיף לתפיסת עולם הפוכה. וזה מרגיז, הו כמה שזה מרגיז, כולנו שומעים את הקולות. מעתה כל אחד חייב להציג את רעיונותיו כפי שהם, ואם אין קשר ביניהם לבין תפיסתם של הרצל, ז'בוטינסקי ובן־גוריון, הוא חייב להודות בכך או להיתפס כמאחז עיניים. מהבחינה הזו חוק הלאום עשה לנו חסד גדול, וכגודל הסערה כך עוצמת הברכה. זוהי סערת הסרת המסכות.
הסערה נובעת דווקא מפשטותו של חוק הלאום. הוא כל כך ציונות למתחילים, עד שהוא מספק כלי אלמנטרי למדידה ציונית. כלי שהוא בד בבד מדיום להמחשת התרחקות השמאל המדיני מהרעיון הציוני הצרוף: מדינה יהודית, שפה עברית, עלייה, קידום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. אלו הם חומרי היסוד שמהם כוננו כל רעיון ומסמך ציוני, כולל מגילת העצמאות.
הטור המלא יתפרסם מחר ב"מעריב־סופהשבוע"