הסיפור של חוק הלאום עוד יילמד בבתי הספר. כיצד קורה שבמדינה דמוקרטית שיש בה חופש ביטוי, עיתונות מגוונת וראש ממשלה שמבין דבר או שניים בתקשורת, מצליחה קבוצת מיעוט קולנית, ממומנת עד השיניים על ידי שונאי ישראל, לשוות לחוק לגיטימי ואפילו טריוויאלי דימוי של מפלצת גזענית נודפת אפרטהייד. קשה להבין איך חוק כזה נכנס לסחרור עד כדי כך שאנשים נורמטיביים, שאין להם מושג מה כתוב בחוק, חותמים על עצומות מתלהמות נגדו.
חרף כל הגיוון התקשורתי בישראל, כשאמצעי התקשורת בוחרים להעצים את הקמפיין נגד החוק, הם מצליחים בקלות להפוך אמת לשקר ובעיקר שקר לאמת. זה מה שקרה במחאה החברתית כשה"טייקונים", חלקם בעלי זיקה לתקשורת, הורו לאפיקי החדשות לשדר את מנשריה של דפני ליף ולתאר את ההתגייסות ההמונית למהפכה המתגלגלת, על גב הדינמיקה המלאכותית שהם עצמם יצרו. שם זה נגמר בבכי. הכיסוי התקשורתי נבלם באבחה חדה ועמו התפוגגה המחאה, אך לא השלכותיה המרות על “הטייקונים".
במקרה של חוק הלאום משתוללת הסתה מאותו סוג, כשעמדת השמאל הקיצוני בוויכוח הופכת לאקסיומה שפותחת כל מהדורת חדשות על תקן אמת שירדה משמיים ולא כעמדת צד לוויכוח. כך מצליחים לצייר חוק תמים כחוק השולל זכויות ממי שאינו יהודי וכצעד להקמת תשתית חוקתית לאפרטהייד. אליבא דארדואן, נשיאה עתיר הסמכויות של טורקיה, ישראל כבר מתכננת מחנות ריכוז ותאי גזים, כפי שעשה היטלר, שאליו משווה אותנו השליט הכל יכול מאנקרה.
לטעמי, חוק הלאום הוא החוק החשוב והחיוני ביותר שחוקקה הכנסת מאז חוק השבות, ואף על פי שדולל ועוקר, הוא מעמיד על מכונם החוקי הנכון את ערכי היסוד של מדינת ישראל. חוקי היסוד הקודמים הגדירו את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל שני הערכים הללו אינם זהים במהותם. בפועל, באופן שנוסחו חוקי היסוד ופורשו על ידי בית המשפט, התקבעו בעוצמה ערכי המשטר על חשבון הגדרת המדינה כיהודית. את זה בא חוק הלאום לתקן ולהסדיר. הוא העגלה, וחוקי היסוד הקודמים הם הסוסים.
איש אינו ממעיט בחשיבות הסוסים המושכים את העגלה. קשה וגם לא נכון לנסות למשוך בלעדיהם. אבל עם כל חשיבותם, קודם צריך עגלה. רבבות יהודים מאירופה, מאסיה, מאפריקה ומאמריקה עזבו הכל ובאו לישראל עם הקמת המדינה, עמדו על הסיפון, שרו את ההמנון וירדו לנשק את האדמה. חלקם עזבו הכל כדי לעלות לישראל, גם ממדינות דמוקרטיות ומשכילות.
דמוקרטיה ממש לא עשתה להם את זה. הם עלו ארצה לא בגלל הדמוקרטיה הנאורה של מפא"י בשנות ה־50. לא בשם השוויון בין אשכנזים ליוצאי צפון אפריקה וגם לא בשם השוויון בתעסוקה בין יוצאי ההגנה ליוצאי אצ”ל ולח"י. הם באו מ־70 גלויות אך ורק כי אחרי אלפיים שנה שבה וקמה מדינה יהודית בארץ ישראל.
עכשיו מגלגלים מתנגדי חוק הלאום עיניים צדקניות לשמיים ושואלים: “לשם מה חוק? האם ללא החוק יש למישהו ספק שישראל היא מדינה יהודית?". זו שאלה מעליבה, דמגוגית וזולה. גם הדמוקרטיה מובנת מאליה, אז אולי ראוי לבטל את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שעבר במחשכים ברוב זעום של 32 חברי כנסת, בניגוד לחוק הלאום, שעבר ברוב מיוחס של 62 קולות?
ההתעשתות תגיע
גילוי אישי - החתום מטה הגיש לפני קרוב ל־20 שנה הצעת חוק יסוד תחת השם “חוק יסוד: ישראל מדינתו של העם היהודי". הצעת החוק שלי הייתה מפורטת יותר מהחוק הנוכחי, וביקשתי לצרף אליה את כל המפלגות הרלוונטיות. מפלגת העבודה תמכה בחוק בעיקרון. נציגה, אופיר פינס פז, הציע נוסח משלו שכלל כמה שינויים, ועדיין, למיטב זיכרוני, הנוסח שהציע היה בשרי יותר מהחוק שאושר השבוע.
כשנראיתי לו אז די מופתע נוכח תמיכתו בחוק, הוא כמעט נעלב. “אנחנו מפלגה ציונית", הוא סנט בי. ואכן, הביטויים “גאולת הקרקע", “עוד דונם ועוד עז", “ייהוד הגליל והנגב", כולם באו מבית היוצר של תנועת העבודה. היום המפלגה קוראת לעצמה “המחנה הציוני", אבל הציונות כנראה ממנה והלאה. המפלגה הצביעה כאיש אחד נגד חוק הלאום.
למען השלמת התמונה ההיסטורית, החוק נכשל בזמנו בגלל התנגדות החרדים. הם היו מוכנים לקבל את החוק כלשונו, ובלבד שלא יהיה חוק יסוד. הניצול לרעה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ושל חוק יסוד: חופש העיסוק יצר אצלם משקע שאינו בר מחיקה, עד כדי כך שהסבירו לי בזו הלשון: “גם אם יציעו לחוקק את חוק יסוד: עשרת הדיברות, נצביע נגד".
כמו במחאה החברתית, ההתעשתות תגיע והאמת תצא לאור ותחדור לתודעה. אחינו הדרוזים האהובים יבינו שנוצלו לרעה והלכו שולל אחרי מסיתים עתירי מימון זר של שונאי ישראל, שהרי ישראל היא יהודית, כפי שצרפת צרפתית וסוריה ערבית מוסלמית. המיעוטים בישראל נהנים משוויון אזרחי מלא. יתרה מזו, מי שאינו מסתפק בשוויון הזכויות האזרחי ורוצה להיות חלק מהעם היהודי, שערי הגיור פתוחים בפניו.
לדרוזים, מיעוט נאמן לארצו על פי מצוות דתו, אין ולא הייתה מעולם בעיה עם אופייה היהודי וסמליה של ישראל. אם כתוצאה מההסתה הכוזבת, שלפיה חוק הלאום פוגע בשוויון האזרחי תיוולד תוכנית לפתרון הבעיות האמיתיות של הצעירים הדרוזים ושאר בני המיעוטים הנאמנים למדינה, הרי שבסופו של דבר מעז יצא מתוק.