שבוע מטורף. מיורודיסני לחדר המתנה בבית חולים. הכל היה מתוכנן מראש, לא היה פה אלמנט של הפתעה. אני בציריך אצל בתי הבכורה סיון, מטרות הנסיעה רבות, והסדר הוא כזה שמתחילים בטיסה ליורודיסני ליד פריז, שלושה ימים אינטנסיביים של בילוי בפארק עם הנכד בן ולינה במלון של דיסני. חלומו של מאיר היה לקחת את הנכדים בדיוק כמו שלקחנו את הבנות לדיסנילנד שבלוס אנג׳לס, כשנסענו מדי שנה לבקר את הוריי. החיבור לדיסני התחזק עוד יותר כשסיון בתנו השתחררה מהצבא ונבחרה על ידי נציגי דיסני להיות חלק ממשלחת משרד החוץ בביתן הישראלי באפקוט סנטר שבדיסניוורלד באורלנדו. הביתן הוקם לכבוד חגיגות המילניום.



אני לא שוכחת את שיחת הטלפון ההיא לקו הביתי שלנו. מאיר ענה. כשהוא שמע שמבקשים את סיון בשפה האנגלית, הוא דהר אליה במדרגות מרוגש כולו כשהוא לוחש לה: ״אני חושב שזה מדיסני״. בשיחה ההיא בישר לה הנציג של דיסני שהיא התקבלה לעבודה וביקש ממנה באותה הזדמנות לקבל את מידות הגוף כדי להכין לה מדים. הוא חיכה על הקו בסבלנות כשאני מודדת אותה, ושתינו מתלהבות מרמת הארגון שאליה אנחנו נחשפות. מאיר תמך. הוא תמיד עודד את הבנות לגור תקופה כלשהי בחו״ל כחוויה מעצימה, מעצבת ומעשירה. בדיוק כמו שחווינו אנחנו בתקופה שגרנו בלונדון בשנות ה־20 של חיינו.



***



כשביקרנו בדיסנילנד באותה שנה עם סיון, זו הייתה חוויה מסוג אחר. לא נאלצנו להמתין בתור של מאות מבקרים בכניסה, כי כרטיס העובד שלה פתח לנו את השער. כמעט לא עמדנו בתורים למתקנים, וגם קיבלנו הנחות מופלגות בכל חנויות ומסעדות הפארק.



מאיר ואני גילינו את הקסם של דיסני כבר כשהגענו לשם כחלק מחגיגות ירח הדבש שלנו. התאהבנו במקום המופלא הזה, השתעשענו בכל המתקנים. זללנו את כל הג׳אנק שהפארק הזה יכול להציע, ציחקקנו והתלהבנו כמו שני בני עשרה, עד שעלינו על מתקן תמים שנקרא Space Mountain. בכניסה היה כתוב שזה לא לבעלי לב חלש. מאיר התפקע מצחוק ואמר לי: ״איך הם יודעים לייצר דרמות״. התיישבנו בקרון הקטן שלנו כשהוא התחיל לשוטט לאטו בחלל. פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, הקרון החל להשתולל ומסביב חשכה מוחלטת. התהפכנו בין גרמי השמיים ועפנו לכל הכיוונים. מאיר צעק לי בהיסטריה: ״תעצמי את העיניים״, כשמכל הקרונות סביבנו בקעו צרחות היסטריות ושלנו ביניהן. אחזנו ידיים והתפללנו שהסיוט הזה כבר יסתיים. בדרכנו החוצה דידינו ברגליים כושלות ורועדות, בקושי רב הגענו לספסל הקרוב, התיישבנו חיוורים ומבוהלים קרוב לחצי שעה בלי יכולת לדבר. למזלנו, זה היה כבר לקראת סוף היום, כי אחרי החוויה הזאת גם על המתקן של פיטר פן לא העזנו לעלות. בכולם חשדנו.



מאז, בכל ביקור שלנו עם הבנות בדיסנילנד, כבר כשראינו את השלט Space Mountain ואת החללית התמימה הזאת, הסתכלנו באימה אחד על השנייה והחלפנו צבעים. באותה נסיעה ליורודיסני גילינו שגם הנכד בן ירש את ״אומץ הלב״ של סבא מאיר. כשעמדנו 20 דקות בתור למתקן של פיטר פן השבוע, הוא ממש התחנן שנבטיח לו שקפטן הוק לא יהיה בסביבה.



את החלום של מאיר לקחת את הנכדים ליורודיסני הגשמנו השבוע בלעדיו. כל כך עצוב שהוא לא איתנו. בלעדיו כלום כבר לא יהיה אותו דבר. בן הקטן היה מאושר, צילמנו אותו בדיוק באותם מקומות ועם אותן הדמויות שהבנות הצטלמו עם אבא שלהן בעבר. ולאורך כל הבילוי הנפלא הזה, ידענו שכשאנחנו חוזרים משם, סיון צריכה להיכנס לניתוח להסרת בלוטת התריס.



המשך בשבוע הבא.