כיצד אפשר לסכם את השנה שחלפה מבחינת ביטחון המדינה? הייתי אומר בציון שלמעלה מטוב, ואסביר את דעתי. ההישג הגדול ביותר הוא שישראל לא נגררה להרפתקאות, לא הסתבכה במלחמות או חצי מלחמות, לא “השתגעה”- אף שהיו לה הזדמנויות לא מעטות לעשות כך, בדרום ובצפון, למרות “פרשנים” שקראו לצאת למלחמות השמד. בסוריה השכלנו לא להיגרר לקלחת הפנימית, למרות הפיתוי שבכך, ובו־ בזמן הצלחנו לשמור על האינטרסים שלנו, שבמרכזם מניעת התבססות צבאית איראנית בסוריה, תוך רקימת יחסים צבאיים ומדיניים עם רוסיה של פוטין. וזה מה שעומד ביסוד חופש הפעולה שלנו בשמי סוריה.

בו־בזמן, בגבול הלבנוני, נשמר שקט חסר תקדים. הסיכון החמור האמיתי למדינת ישראל הוא מהטריטוריה הלבנונית, מכמות ואיכות הטילים של חיזבאללה המוצבים שם. הפעלתם קשורה הדוקות ביחסים שלנו עם איראן. להערכתי, הם יופעלו על פי פקודה מטהרן רק כאשר ישראל תפגע במטרות בטהרן עצמה.

ביהודה ושומרון, אנו עדים השנה להמשך ירידה רב־שנתית בהיקף הפיגועים המשמעותיים (דקירות, ירי, דריסות). מ־171 ב־2016, ל־82 ב־2017 ו־28 בלבד עד ספטמבר 2018. מדובר בהישג דרמטי, אם ניקח בחשבון שמדובר בתקופה שאחרי מהלומת טראמפ בנושא ירושלים, ובתקופה של התקפות חמאס על הגדר. ברצועת עזה הכלנו את המשבר ובלמנו, עם הרוג אחד מקרב חיילי צה”ל, את כל הניסיונות של חמאס לפרוץ את הגדר ולחדור לשטח מדינת ישראל.

התאפקנו וריסנו את עצמנו. אבל נכשלנו בהתמודדות עם השריפות, תוצר העפיפונים. אפשר למצוא הרבה תירוצים, כמו “לא נהרגו אנשים”; מדובר באש של שריפה ולא באש של נשק, ולא בירי; זה אמצעי פרימיטיבי וילדותי - אבל העובדה הפשוטה היא שמדינת ישראל הפקירה את השטח הריבוני שלה. וזה נקבע בתודעה הערבית והישראלית. זהו כתם על חליפת ההישגים הביטחוניים, ובכללם לבלוב היחסים התת־קרקעיים עם סעודיה ומדינות המפרץ, ושיתוף הפעולה עם מצרים בלחימה מול דאע”ש בסיני.

מהם מקורות ההישג? אצביע כאן רק על שלושה. האחד הוא המצב באזור, שבו הערבים הורגים אחד את השני. ישראל , בניגוד מוחלט לעבר, אינה במוקד. ככה גם הפלסטינים. השני הוא ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. הוא הימר על הסוס העולמי הנכון: טראמפ. כמעט לכל מהלכיה ומחדליה של ישראל יש חיפוי של טראמפ. זה טוב עכשיו, ובו־בזמן זה גם רע. במקביל, נתניהו ידע לקשור קשרים טובים, חסרי תקדים, עם פוטין. הוא מהיחידים בעולם שיכול להרים טלפון לכל אחד מהם. מובן שזה רק מרבה את תסכול אויביו.

השלישי, נתניהו הגיע להישגים פחות כתוצאה ממעשים גדולים, ויותר מאי־עשייה. האם זה נובע מפחד? זהירות? מדינאות? ראיית הנולד? את המעשים הגדולים באזור חולל ומחולל טראמפ ממש לנגד עינינו: היציאה מהסכם הגרעין, הסנקציות על איראן, הכרה בירושלים כבירת ישראל, העברת השגרירות לירושלים, צמצום התמיכה הכספית ברשות הפלסטינית ועכשיו הפצצה הגדולה: הפסקת הסיוע הכספי לאונר”א, על שלל השלכותיו על סוגיית הפליטים הפלסטינים.

איני מתנבא על העתיד הקרוב, אך ברצוני להצביע על שני דברים העלולים לשנות את התמונה החיובית. הראשון: טראמפ מפסיד בבחירות לקונגרס ולסנאט בנובמבר השנה, מה שיבלום אותו במדיניות החוץ שלו. השני: מותו של אבו מאזן, המביא למלחמות ירושה קשות. ומה שלא יהיה, שתהיה שנה טובה.