דונלד טראמפ הוא איש השנה שלי, וגם שלכם. לא בפעם הראשונה. הוא איש השנה, משום שישראל נהנתה השנה מידידותו ומנועזותו. רק ידיד נועז מכיר בירושלים כבירת ישראל ומעביר אליה את השגרירות האמריקאית. רק ידיד נועז מוציא את ארצו מהסכם רעוע עם איראן כדי לנסות לחלץ הסכם טוב ממנו. רק ידיד נועז מוכן לערער על מוסכמות יסוד של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולקעקע את יסודותיו של ארגון כמו אונר”א, שלעתים נראה כאילו משימתו העיקרית לשמר את הבעיה במקום לפתור אותה. 

דונלד טראמפ הוא איש השנה, גם בלי קשר לישראל, לידידותו, לנועזותו. הוא איש השנה גם משום שהוא סמל של תקופה. הנשיא טוב לישראל – התקופה קצת יותר מסובכת. ראו כיצד היהודים של בריטניה מאוימים: זה לא בגלל טראמפ, כמובן, אבל גם זה רכיב בעידן הפופוליסטי, הרדיקלי, הלא נכנע למוסכמות, שטראמפ מסמל. הנה, כבר אפשר להבחין בקצה של בעיה. נשיא שמחסל מוסכמה אחת – נאמר, אונר”א ובעיית הפליטים הפלסטינים שרק מתרבים אף שהמלחמה נגמרה מזמן – סולל את הדרך לחיסול של מוסכמות אחרות – נאמר, שאי אפשר גם להיות אנטישמי בגלוי, כמעט בלי מחסומים של הסתרה, וגם להיות מועמד ריאלי לראשות ממשלת בריטניה. 
 

יש לא מעט מוסכמות ושגרות שמאיימות על ישראל. יש לא מעט מוסכמות ושגרות שמגנות עליה. דה־לגיטימציה במערב לנימות אנטישמיות הייתה שגרה כזו. גם מוסכמות המאפשרות חיים פוליטיים סבירים ברגעים של ויכוח קשה - הכרחיות לישראל. במובן הזה, טראמפ מסכן אותנו. הוא מכניס לשיח הציבורי טונים בלתי נסבלים. הוא מכניס לזירה הציבורית תרבות פוליטית בלתי נסבלת. אמריקה לא תתמוטט בגלל הטונים האלה, בגלל התרבות הזאת. לא בקרוב. אמריקה היא מעצמה שהצליחה לשרוד גם מלחמת אזרחים עקובה מדם, משום שלא היה מי שיאיים עליה מבחוץ בעת שהייתה עסוקה במלחמת פנים. לישראל הטונים האלה, של כעס, התלהמות, חוסר נימוס, הסתה, לא מתאימים. ישראל צריכה מידה של לכידות כדי לשרוד. ישראל לא יכולה להידרדר למלחמת אזרחים, וגם לא קרוב לזה. אם תידרדר, לא תשרוד.
 

הנה, קצה של עוד בעיה: איך נהנים מתכונותיו הטובות של איש השנה טראמפ מבלי להיגרר אחר הרגליו הרעים של איש השנה טראמפ. בימים של חשבון נפש, יעשה כל אחד את חשבונותיו. האם התלהם, האם הפיץ בדותות למטרות תעמולה פוליטית, האם התחפר בעמדות גם כשהמציאות טפחה על פניו, האם נתן כבוד לעמדות של יריבים, האם הכריח את עצמו להקשיב לעמדות של יריבים, האם כיבד את היריבים גם לאחר שהחליט שלא להסכים איתם, האם נגרר להכללות גורפות, האם השתמש בביטויים שאין להם מקום, האם הלך אחרי מנהיגים המשתמשים בביטויים שאין להם מקום. נכון – טראמפ הצליח להוכיח שנימוס יתר מטשטש את המציאות הריאלית. הוא הצליח להוכיח שלעתים יש תועלת בהסרת המסכות. במקביל הוכיח שהיעדר נימוס מקשה על הציבור לתת אמון במנהיגיו, לתת להם קרדיט, לקבל את החלטותיהם. 
 

אפשר להניח שבמקרה של טראמפ, אנחנו בישראל נהנים מכל העולמות. מרוויחים לא מעט מנועזותו, ולא נמצאים בקו האש של גסות הרוח שלו. לא בטוח שזו הנחה נכונה. האווירה שטראמפ מייצר בוושינגטון תחזור אלינו בכמה דרכים: היא מעמתת אותנו – המרוויחים מטראמפ – עם המצביעים האמריקאים הסולדים ממנו. היא מאיצה תהליכים בינלאומיים של התנתקות ממטריית המנהיגות האמריקאית, שלא פעם בלמה התנכלות לישראל מצד מדינות אחרות. והיא משפיעה על האופי שלנו, משפיעה לרעה.

פתאום, כל אחד רוצה להיות טראמפ. חברי כנסת רוצים להיות טראמפ, ושרים (ושרות) רוצים להיות טראמפ, או מי שרוצים להיות שרים (ושרות), או ראשי עיר, או מנהיגים של תנועות המונים, או שדרנים מפורסמים. לא נזכיר שמות. גם זה סוג של נימוס. אז כן, טראמפ הוא איש השנה של ישראל - לטובה – כל עוד הוא אחד ומיוחד. וכן, טראמפ הוא איש השנה של ישראל – לרעה – אם יהיו רבים כמותו. שנה וקללותיה, שנה וברכותיה. לפעמים זו אותה שנה ממש.