ביום ראשון אירח אבו מאזן בלשכתו משלחת של בכירי שלום עכשיו וחברי כנסת. במשך שעה וחצי דיבר איתם על שלל הסוגיות המדיניות שעל הפרק. אנשים שהיו בחדר סיפרו שהראיס צלול לגמרי, ערני ובקי היטב בחומר הנלמד. בקיצור, אחד שבועט בתחזיות הרופאים, ועוד יקבור את כולנו.

אי־שם בעיצומה של השיחה, הגיע אבו מאזן לתיאור מגעיו עם הבית הלבן. "ארבע פעמים פגשתי את טראמפ", קונן באוזני אורחיו, "והוא הביע באוזני תמיכה ברעיון שתי המדינות". בארבע עיניים, אבל לא בפומבי. אחר כך סיפר כי באחת הפגישות עם שליחיו לאזור, ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, שאל אחד מהם לדעתו על רעיון הקונפדרציה. מדינה אחת, שמרכזה ברבת עמון ושליטה הוא המלך הירדני, שתתפרש על פני שלוש כנפות ארץ: בגדה המזרחית של הירדן, בגדתו המערבית וברצועת עזה. עבאס, כך לפי דבריו, ענה לשניים בתוכחה. מסכים, הוא אמר, ובלבד שגם ישראל תצורף. אורחיו הישראלים שמעו ורצו לספר לחבר'ה. מיד עשתה הכותרת כנפיים.

ד"ר הראל חורב מאוניברסיטת תל אביב, חוקר הזירה הפלסטינית, הזכיר השבוע כי ההצעה לכונן קונפדרציה כפתרון לבעיה הפלסטינית הועלתה בראשונה על ידי המלך חוסיין. זה היה ב־1972, ערב מלחמת יום כיפור ובעוד ממלכתו מתאוששת מאירועי ספטמבר השחור שחוללו הפלסטינים ושאיימו למוטטה. פלסטינים רבים אימצו את הרעיון. המחשבה על מדינה משני עברי הירדן, שתישלט מרבת עמון, היא זכייה עבורם. אבל מאז חלפו כמעט חמישה עשורים. על גדתו המערבית של הירדן הוקמו יישובים עבריים, ואם מישהו רוצה לספחה, יותר קל ופשוט לעשותה חלק משטח ישראל. המלך חוסיין הלך לעולמו, והדבר האחרון שירצה בנו ויורשו הוא לקבל לחזקתו עוד ארבעה מיליוני פלסטינים.

הסיפור הזה ראוי להערת שוליים, אם בכלל, באנציקלופדיה שטרם נכתבה על תולדות תהליך השלום. להגנתו של טראמפ ייאמר כי סביר שאנשיו העלו את ההצעה בלי להתכוון לה באמת. לשיחות מסוג זה הרי יש דינמיקה משלהן. לא כל מה שנאמר בחדר השיחות בעל פה מייצג כוונה של הצדדים ללכת עד הסוף. חברת הכנסת קסניה סבטלובה (המחנה הציוני), שהייתה בפגישה ההיא ברמאללה, ביטאה במשפט קצר את מידת רצינותה של ההצעה. "זה בסך הכל בלון שזרקו אליו והוא החזיר אלינו", אמרה. "זו לא אמירה אמיתית מטעם הממשל".

יורש העצר הסעודי הנסיך מוחמד. ביקש מיועציו בנימוס לא לעודד את המגעים עם גרינבלט וקושנר. צילום: רויטרס

הפריית ביציות כושלת

ובכל זאת, יש בסיפור הזה כדי להעיד על הישגיו הדלים של הבית הלבן בערוץ הפלסטיני. כבר לפני שנתיים, עוד טרם כניסתו לבית הלבן, הבטיח טראמפ תוכנית שלום. הוא כינה אותה "עסקת המאה" והיה בטוח שהיא קלה לביצוע. פעם אף אמר, שאם ירושלים היא הבעיה, נסיר אותה מהשולחן, וכך תיפתר הבעיה. למרות ההבטחות שאוטוטו זה קורה, ולמרות המילים הגדולות והביקורים התכופים של שליחיו בירושלים וברמאללה, מתווה השלום שלו לא הוצג עד היום. בזמן הזה הספיק הצוות האמריקאי להסתכסך אנושות עם אחד משני הצדדים במו"מ.

עד לימים אלה ממשיכים האמריקאים לזייף אורגזמה, ומבטיחים שתוכנית השלום תוצג עוד רגע. בפועל, הם גנזו את כוונתם, שמא תידחה בגסות על ידי הרשות. כבר לפני שישה חודשים כתבתי כאן שתוכנית השלום של טראמפ נשלחה להקפאה, מחשש להפריית ביציות כושלת. אם בכלל יגישו תוכנית כלשהי בעתיד הקרוב, יהיה זה כצעד טקטי, שנועד להוכיח את סרבנותו של אבו מאזן.

בראותם כי נכשלו בגיוס אמונם של שני הצדדים יחד, פנו שליחי טראמפ לתוכנית פעולה ב'. עזה תחילה. הם הגו מתווה לשיקום הרצועה וניסו לרתום אליו את שלל השחקנים באזור. עם נתניהו זה הצליח, ולרגע נראה היה שמשהו כאן מתרקם. מי שאוזנו חדה, יכול היה לשמוע את ראש הממשלה מדבר החל מחודש יוני השנה, בפעם הראשונה, על הצורך בשיקום עזה. גם האיחוד האירופי, כדרכו, הסכים להיות שותף. גם האו"ם. אבו מאזן התנגד, אבל בשלב כלשהו התגמש ואמר לאמריקאים כי הוא מוכן להקצות את מנגנון הכספים של הרשות לשירות המדינות התורמות. הרי איש לא מתכוון לעשות עסקים ישירות עם חמאס. בסוף סיפרו המצרים על פרטי התוכנית גם להנהגת חמאס, שכצפוי הגיבה בחיוב.

הבעיה הגדולה התגלתה כאשר שני השליחים פתחו במאמץ לרתום את הערבים. מצרים, סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות. בלעדיהן הרי אי אפשר, כי מישהו צריך לשים את הכסף הגדול. עד כה מיעטו מדינות אלה לתמוך ברצועת עזה. הבעיה הפלסטינית כבר אינה מעניינת אותן כבעבר. אבל קושנר וגרינבלט הביאו רוח רעננה. רצון עז לפעול, הירתמות חד־פעמית של ממשלת ישראל, ואווירה טובה, חדשה, ביחסים עם קהיר וריאד.

שם, בעומק המפרץ, משהו השתבש. תיווך מדיני הוא מקצוע רגיש. כדי לרתום צד כלשהו לעגלה, עליך לזהות את האינטרס שלו ולדבר אליו. שני השליחים המעונבים לא ידעו את המלאכה. הם נהגו בשליטים הערבים כבמשרתים. וגם שכחו כלל יסוד בפילנתרופיה. בבואך לשנורר מן התורם, הענק לו תחושת ערך. שני הנכבדים באו לריאד, לדוחא ולאבו דאבי כאילו היו כספומט. אפילו יורש העצר הסעודי הנסיך מוחמד, ברנש חובב אמריקאים בדרך כלל, הבין מיד במה מדובר, וביקש בנימוס מיועציו לא לעודד את המגע עם השניים.

הפתגם הערבי אומר: ברצותך את הכלב, קרא לו החאג' כלב.

שגריר חדש בממלכה

עוד אירוע שקרה ביום ראשון השבוע. שגריר ישראל בעמאן, אמיר וייסברוד, הגיש את כתב האמנתו למלך ירדן, ובכך קיבל רשמית את הגושפנקא מטעם מארחיו לשרת בארצם. וייסברוד הוא השגריר השמיני של ישראל בממלכה. אם לא יקרו תהפוכות בלתי צפויות, בעוד שנה ימלאו 25 שנים להסכם ואדי ערבה, שבו הוציאו עמאן וירושלים את יחסיהן לאור. מעטים יציינו זאת לבטח בישראל, וספק אם מישהו יחגוג זאת בירדן, אבל ההסכם הזה הוא אבן דרך בתולדות המפעל הציוני. נהוג לראות בו בעיקר ברית צבאית, אבל מי שמצוי בעניינים יודע כי ליחסים עם ירדן שלל ביטויים אזרחיים, אף על פי שאינם זוכים לפומבי.

כמה שעות אחרי שהגיש את כתב האמנתו, ראיינתי את השגריר החדש לתוכנית "בוקר טוב, ישראל" בגלי צה"ל. וייסברוד היה אופטימי והכריז כי היחסים בין שתי המדינות במגמת שיפור. שאלתי מה כבר נותר לו לעשות, כאשר מערכת היחסים בין שתי הבירות מנוהלת בעיקר בידי גורמי ביטחון. "יש לי פרנסה ללא סוף", הוא תיקן, "שיתוף הפעולה מתקיים בשלל נושאים, כמו כלכלה, מים והסכם הגז שעומד להיכנס לתוקף בעוד כשנתיים. תיירים ישראלים מגיעים לממלכה, וירדנים רבים יוצאים לטיפול רפואי בישראל. אני לא מרגיש מבודד פה".

ספק אם עמיתו בקהיר, השגריר ד"ר דוד גוברין, יספר בנימה כה אופטימית על יחסיו עם הממשל המצרי ועם הרחוב. עבור הישראלי הממוצע, קהיר ועמאן הן מקשה אחת. שתי מדינות חמוצות שחוברו להן יחדיו. אבל המציאות מלמדת, כי גם בענף החמוצים יש גוונים. הארמון הירדני כנראה היה רוצה לחמם את היחסים, אבל אנוס לנהל אותם מתחת לפני השטח או הרחק מהתקשורת. הרחוב זועם ורוחש יחס שלילי לישראל, ומוליך את הארמון באף. במצרים, בדיוק להפך. המשטר מוביל את המדיניות האנטי־ישראלית. הוא מעניש את ישראל על היותה הגמוניה אזורית, ושולל ממנה את הזכות לחדור דרכו לעולם הערבי.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
tguvot@maariv.co.il