גוסטב היינריך גרינדגנס היה שחקן ובמאי גרמני מהולל שהתחיל את הקריירה שלו בשנות ה־20 של המאה הקודמת בתיאטרונו של הבמאי והמפיק היהודי המפורסם מקס ריינהרדט. תפקידו הידוע ביותר היה זה של מפיסטו במחזה "פאוסט" של גתה. עם עליית הנאצים לשלטון, גרינדגנס, שרבים ראו בו בצדק את הטוב והמוכשר בשחקני גרמניה באותה עת, התגבר על מעצוריו המוסריים, אם היו לו כאלה, החליט לחבק את המשטר החדש והתעלם מזוועותיו, ואף היה לבן חסותו של הרמן גרינג, מספר שתיים של היטלר, ונכלל ברשימת "מחונני האל" של האמנים שנחשבו חיוניים בעיני המשטר הנאצי. הרומן "מפיסטו" מאת קלאוס מאן, בנו של תומס מאן, שנכתב באותה העת, מתאר, בשינויים קלים, את דמותו של גרינדגנס ואת דרכו הפסולה. 
איתי טיראן, השחקן הישראלי שרבים רואים בו את הטוב שבשחקני ישראל בעת הזאת, גילם בעצמו את התפקיד הראשי בהצגה "מפיסטו", והנה עתה נדמה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שגם הוא התגבר על מעצוריו המוסריים  והחליט לחבק את הגרועים שבשונאי ישראל ולהעניק להם הכשר. כפי שהצהיר בראיון עם רוית הכט בעיתון "הארץ", "ציונות שווה גזענות וקולוניאליזם", "מגילת העצמאות ודיבורים על שוויון ערכים הם התפארות של קולוניאליסטים", וה־BDS הוא "התנהגות לגיטימית בהחלט שהשמאל הישראלי כולו צריך לתמוך בו". בכך טיראן מסיט את עיניו באלגנטיות מסיסמאות השיסוי האנטישמיות וממטרותיו האמיתיות של ה־BDS נגד מדינת ישראל והעם היהודי. 
עם הקמתו, ה־ BSD אומנם הציג את עצמו כארגון הנלחם בהתנחלויות, ובעניין זה הוא איננו לבד. אך מהר מאוד נחשפו כוונותיו האמיתיות: שימת קץ למפעל הציוני כולו, כלומר למדינת ישראל. הסופרת המצליחה אליס ווקר, מחברת הרומן "הצבע ארגמן", התומכת ב־BDS, הבהירה בכנס שהתקיים לפני כמה שנים באוניברסיטת קליפורניה בברקלי שהיא שוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל, ובספר נוסף שפרסמה ב־2013, בצד התבטאויות אנטישמיות, לא הותירה ספק בכך שלדעתה יש לפעול לכך שישראל תחדל להתקיים. עד כדי כך מגיעה תאוות החרם שלה על ישראל, עד שאסרה על תרגום ספרה לעברית ופרסומו בארץ.

במילים אחרות, מה שאיתי טיראן מגדיר כ"התנגדות לגיטימית" הוא בעצם קריאה להשמדת ישראל. אמריקה היא מדינה מסודרת, ויש לה הגדרה רשמית ומחייבת לאנטישמיות הכוללת "דמוניזציה ודה־לגיטימציה של ישראל", כך שעל פי הגדרה זו לא רק ה־BDS הוא אנטישמי, אלא גם מי שתומך בו. ממשל בוש (האבא דווקא) נלחם בזמנו בנחרצות ובהצלחה בביטול ההחלטה של עצרת האו"ם שהשוותה ציונות לגזענות ובביטול חרמות על ישראל בכלל, אך מדבריו של טיראן אפשר להבין שהוא כופר בכך — ובעצם בכל סיפור התקומה של העם היהודי וחזרתו לארצו.
האם ייתכן שכל האמירות ההומניסטיות, כביכול, של טיראן אינן אלא מסך עשן כדי להסתיר מעיני הציבור וקהל אוהדיו, ואולי גם מעצמו, את מניעיו האמיתיים להחלטתו לרעות בשדות זרים, דהיינו שהוא בז לפרובינציאליות בעיניו של חיי התרבות בארץ ושהחליט שהתיאטרון הישראלי קטן עליו — ואולי אף שקורץ לו הממון שהתרבות והבידור בישראל אינם מסוגלים להעניק לו? הוא לא יהיה אומנם האמן הישראלי הראשון, ואף לא האחרון, שיחשוב כך — זה איננו חטא, בישראל הדמוקרטית והליברלית כל אדם רשאי ללכת בדרכו - אך אחרים לפחות לא עטפו את צעדיהם בסמרטוטייה של סיסמאות ומליצות שכופרות בעצם בסיס קיומנו ובמציאות שאפשרה לטיראן להגיע למה שהגיע. 
הכותב כיהן פעמיים כשגריר ישראל בארצות הברית