היה נדמה שכל מה שאפשר להגיד על הפלת מטוס הביון הרוסי כבר נאמר, וכי עכשיו לא נותר אלא לאסוף את השברים, אך, בכל זאת, אי אפשר להימנע מכמה הערות נוספות. ברור שמדובר בטרגדיה אנושית, אך ברור גם מי האשמים, חרף הדוח ה"יצירתי" של משרד ההגנה הרוסי שהתעלם לחלוטין וכנראה על סמך החלטה מודעת מראש, מהעובדות האמיתיות, תוך התייחסות פוגענית לתיעוד הממוסמך והמפורט שהציגה לו משלחת חיל האוויר והמודיעין הישראלית; תיעוד שבין היתר מוכיח שמטוסינו היו מעל שטח ישראל כשהמטוס הרוסי הופל. 



מעבר לעובדה שחיל האוויר הישראלי וטייסיו הם מן הטובים והמקצועיים בעולם, שרמטכ"ל ישראל הוא דוגמה לאחריות ולשיקול דעת, ושבראש מדינת ישראל עומד מנהיג בעל מודעות מדינית רחבה - הנתונים העובדתיים שהישראלים סיפקו לרוסים היו צריכים לשכנע - לו רצו להשתכנע. אומנם נשמע שהנשיא פוטין בהצהרתו הראשונה לאחר התקרית רצה להרגיע, אבל כנראה כדי לרצות את הצבא הרוסי ולתרץ כלפי דעת הקהל (כן, גם ברוסיה יש דבר כזה), שממילא איננה מתלהבת מהמעורבות הרוסית בסוריה ומהמחיר שמעורבות זו גובה, את המחדלים האופרטיביים סביב התקרית, ואולי גם בשל מאבקים פנימיים במערכות הביטחוניות והשלטוניות ברוסיה, נולד דוח משרד ההגנה הרוסי עם תוכנו המגמתי. 
 
להוסיף חטא על פשע, הנשיא פוטין טלפן לנשיא אסד והודיע לו שישראל אשמה ביירוט המטוס, וגם דאג לכך שהודעתו תפורסם ברבים. אך הוא יודע את האמת (וגם אסד יודע). כדי למצוא את האשמים האמיתיים לא צריך להרחיק לכת: הכתובת היא באופן ברור על הקיר של המשטר בדמשק ושל איראן. השלומיאליות של הנ"מ הסורי היא אומנם בבחינת חדשות טובות לישראל, אבל לא במקרה הזה. גם רוסיה עצמה אינה יכולה לרחוץ בנקי כפיה - לא רק מפני שהטילים שהסורים ירו הם מתוצרת רוסית, ולא רק מפני שמדריכים רוסים מסייעים לאנשי הנ"מ הסורים, אלא מפני שהעובדה שהיא אפשרה לחיזבאללה למקם את מחסניהם ומאגריהם באזור לטקיה שנמצא בשליטתה, יצרה את המצב הדליק שהביא לתקרית. 
 

תקרית מטוס הביון הרוסי מזכירה במידה מסוימת את אירוע הליברטי במלחמת ששת הימים, כאשר ישראל הטביעה אוניית ביון אמריקאית שנכנסה בטעות לאזור הלחימה וגרמה בכך למותם של 34 אנשי צוות וליותר מ־100 פצועים. רק שאז הנשיא ג'ונסון קיבל את עמדת ישראל, בניגוד לתגובת מוסקבה לאירוע הנוכחי. לא צריך להתבלבל: להבדיל מארצות הברית שהיא בעלת ברית ושותפה אסטרטגית של ישראל ונוהגת על פי זה, רוסיה אינה לא זאת ולא זאת, אלא שותפה מזדמנת שיש לה אינטרסים בהסדרים משותפים מסוימים עם ישראל, חשובים לשתיהן, ויש לברך על כך. 
 
השלב הבא הוא, אפוא, בתחום הדיפלומטיה המדינית והציבורית משני הצדדים, וכן בקיום שיחות דחופות לתיאום עמדות בשטח. אפשר אפילו לומר שהמשך היחסים המעשיים בין רוסיה לישראל לאחר התקרית האומללה יהווה ההוכחה הטובה ביותר לאינטרסים המשותפים הנ"ל.

ישראל הרשמית תבליג בוודאי על ההתבטאויות המנגחות ממוסקבה (ורצוי שגם תרסן הצהרות לוחמניות מיותרות בקשר לפעולותיה בסוריה), ואילו רוסיה, כך יש לקוות, תימנע מצעדים שעלולים להקשות על ישראל את פעילותה החיונית נגד ניסיונות איראן ושלוחיה לפעול נגדה משטח סוריה. יש להניח שהנשיא פוטין מודע לחשיבות היחסים הטובים עם ישראל במישור הבינלאומי והגיאו־פוליטי, גם בהתחשב ביחסים עם ארצות הברית ותוך ראיית המגמות הסותרות עם איראן, וכי יפעל בהתאם. התקרית מאחורינו, ועכשיו יש לעבור הלאה.

הכותב כיהן פעמיים כשגריר ישראל בארצות הברית