בשבוע שעבר התעוררנו להדלפה נוספת מהקבינט, שלפיה במסגרת דיון ביטחוני העריך הרמטכ"ל כי הסבירות להסלמה ביהודה ושומרון היא 60%־80%. אם נתעלם לרגע מבעיית ההדלפות (מעניין למי יש אינטרס להכין את הציבור לאפשרות שהממשלה תצטרך אולי לסייע לרשות, ושאולי בגלל זה לא תהיה הסדרה בעזה) - יש מקום לדון באמירת הרמטכ"ל.  



אין ספק כי הדרג הביטחוני המקצועי מוטרד, ובצדק, מהמצב ביו"ש בכלל וממצבם של הרשות ושל אבו מאזן בפרט. בהקשר דומה יש להתייחס גם להדלפות מלפני פחות מחודש מאמירותיו של ראש השב"כ נדב ארגמן בדיוני הקבינט, שעברו בשקט יחסי. במהלך הדיונים על ההסדרה בעזה אמר ארגמן כי הסדרה ללא מעורבות הרשות תוביל להיחלשות מעמדו של אבו מאזן ולחיזוק חמאס בגדה. עוד אמר ראש השב"כ, לפי הפרסומים, כי ההסדרה תחליש את המתונים, ותוכיח לפלסטינים כי האלימות משתלמת.
 
ההנהגה הפלסטינית מצויה במשבר מתמשך, בתסכול מעמיק ובסוג של נקודת המתנה. המו"מ עם ישראל תקוע, והמתווכים המסורתיים אינם מגלים עניין בסכסוך באותה עוצמה שגילו בעבר (בדגש על מצרים, סעודיה ומדינות אירופה). אומנם אבו מאזן ממשיך להתקבל לפגישות בפריז, בלונדון ובברלין, אך יוצא מהן כשבאמתחתו הצהרות בלבד.

המאמץ בזירה הבינלאומית לא צלח ולא שיפר את מעמדה של הרשות. מבחינת הרשות, ארה"ב ביצעה תפנית שלילית דרמטית, והיא ממשיכה להשתמש ב"מקל" ולהעניש את הרשות במגוון דרכים כלכליות (קיצוץ הסיוע לאונר"א) ודיפלומטיות (סגירת הנציגות בוושינגטון). השיא היה דבריו של הנשיא טראמפ באו"ם השבוע, בהם, בראיית הפלסטינים, התייצב שוב לצד ישראל. בפועל, אין כיום מי שרוצה לדבר, אין על מה לדבר, ואין רעיון משמעותי שעליו ניתן להתדיין (הצגת ההצעה האמריקאית רק נדחית ונדחית). 


אבו מאזן, איסמעיל הנייה. צילום: AFPאבו מאזן, איסמעיל הנייה. צילום: AFP

 
בהיבט הפנים־פלסטיני, אבו מאזן כבר בן 83, לפי חלק מהפרסומים גם חולה, והמערכת הפוליטית נמצאת במאבק ירושה. עיקרו בשלב זה מתחת לפני השטח, אך הוא חי ורוחש. קשה להתנבא מי יחליף את הראיס, אך נכון לדון בתרחישי החלפת השלטון, ובהקשר זה צריך גם לראות את דבריו של ראש השב"כ על הפוטנציאל להיחלשות המתונים והתחזקות חמאס. 
 
ניתן להצביע על שלושה תרחישים עיקריים ליום שאחרי אבו מאזן: התרחיש האופטימי של החלפת שלטון תקינה, שבו מישהו ברוחו של אבו מאזן (דוגמת ראש הממשלה הפלסטיני, או ראש המודיעין הכללי) יחליף אותו וימשיך את המדיניות הנוכחית שאינה דוגלת באלימות, אלא בפתרון דרך הזירה הדיפלומטית; התרחיש הפסימי - כאוס והשתלטות גורמים בעייתיים על השטח מתוך פתח, ומסוכן מכך, על בסיס חמאס יו"ש, בהכוונתה ובדחיפתה של התנועה בעזה, ובעקבות זאת, חזרה לדרך הטרור והפח"ע; ותרחיש הביניים - תקופת מעבר שבה בראש הרשות תעמוד דמות חלשה המוסכמת על כל הצדדים לתקופה קצובה, עד שייערכו בחירות. 
 
בסוף דרכו, אבו מאזן שואף למצב את עצמו בהיסטוריה הפלסטינית ובתודעה הבינלאומית. לנוכח הדרך ללא מוצא שבה מצויה הרשות, הוא רואה בהסדרה איום ממשי על שלטונו וניצחון לדרך האלימות והטרור, ופועל בכל דרך למניעת הסכם משמעותי בינינו לבין חמאס, כמו גם מעורבות קטארית ברצועה. במקביל, הוא מנסה לשדר לאוכלוסייה בגדה שהמצב אינו גרוע כפי שהוא נראה, וכי לרשות הישגים רבים. ניתן להניח כי פיגועי הסכינאות של התקופה האחרונה מצביעים על התסכול המעמיק באוכלוסייה, וכי לשירותי הביטחון הפלסטינים אינדיקטורים רבים לכך שתסכול זה הולך מתרחב. זהו, יש להניח, גם הרקע לדבריו של הרמטכ"ל על פוטנציאל ההסלמה הגובר בגדה.
 
זהו גם הרקע לפגישות של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ושל ראש האופוזיציה ציפי לבני עם אבו מאזן בשבוע האחרון. לצד ההיבטים הפוליטיים של פגישות אלו, יש כאן ניסיון לשדר לאבו מאזן שהוא עדיין פרטנר, ולמנוע ממנו לנקוט צעדי הסלמה. זהו גם ההסבר לראיונות החג שנתנו בכירי הרשות לתקשורת הישראלית, שבהם הדגישו את רצונו של הראיס בשלום ואת תסכולו מחוסר שיתוף הפעולה של ישראל. 
 
בנאומו התקיף באו"ם ניסה אבו מאזן לדרבן את הקהילה הבינלאומית לחדש את מעורבותה האקטיבית בסכסוך. במקביל פנה לזירה הפנימית, הציג גישה נחושה, הציף מחדש את סוגיית ירושלים ורמז לאפשרות שהפלסטינים יפסיקו לכבד הסכמים. אבל לצד זאת, לא שבר את הכלים ולא הכריז על צעדים חד־צדדיים, כמו למשל הפסקת השת"פ ההדוק בין מנגנוני הביטחון, שלו חשיבות רבה בסיכול טרור ופח"ע ובתיאום הפעילות השטח. 
 
אינני נמנה עם מעריציו של אבו מאזן. ברור כי פעולותיו עומדות לעתים רבות בניגוד לאינטרסים הישראליים, לחוק הבינלאומי ולצדק, ולצערנו הוא גם מכחיש שואה ותומך במשפחות מחבלים. אך נראה כי החלופות פחות טובות - בוודאי בהתחשב בכך שחמאס הוא זה שיתחזק בשטח - ולכן עלינו לייצב את הרשות ואת שלטונה בשטח, לסייע לאוכלוסייה בגדה ככל הניתן, ולפעול להחלשת חמאס בעזה וביו"ש. זאת, עד להתייצבות תרחיש של החלפתו בשלטון יציב שאינו דוגל בטרור ובאלימות. 
 
ובחזרה לאמירת הרמטכ"ל. בהנחה שמדובר בציטוט מדויק - מה משמעותם של האחוזים לסבירות להסלמה? מה הייתה הסבירות לפני חודשיים/ארבעה חודשים? גם הפער בין 60% ל־80% משמעותי מאוד. באיזה מהמספרים מתחשבים? 
 
לפני מספר שנים, כאשר שירתי בחטיבת המחקר, ערכנו בדיקה מול דרג מדיני כדי לראות מה הם מבינים כשמציגים בפניהם תרחישים וסבירויות באחוזים. אף על פי שהניסיון "לכמת" הערכות אמור לעזור לקברניטים, הבדיקה גילתה כי כל אחד שמע במספר שהוצג את מה שרצה לשמוע (למשל, אחד שמע שיש מעל 50% סבירות להסלמה, והשני שמע שיש כמעט 50% לרגיעה). לכן יש לקוות ולהניח כי במקביל הוצגו לדרג המדיני המשמעויות מאחורי המספרים, בנוסף להערכות ולהמלצות לפעולה לחיזוק השת"פ הביטחוני עם הרשות, להחלשת חמאס ולתיאום מול האמריקאים בסוגיה.

הכותב שימש כראש חטיבת המחקר באגף המודיעין, וכיום סמנכ"ל למודיעין וסייבר בקבוצת "שדמה" 
tguvot@maariv.co.il