נראה שמלאי הכובעים בארצות הברית הולך ואוזל. הסיבה? יותר ויותר אנשים נאלצים לאכול את כובעם ולהודות שמה שנשיא ארצות הברית טראמפ הבטיח (או איים) לעשות, אכן קורה. כך, למשל, השבוע אצו רצו הפקידים הקנדיים לחתום על הסכם סחר חדש עם ארצות הברית, אף שבמשך שבועות הם הודיעו כי הם דוחים אותו מכל וכל. ההסכם החדש בא להחליף את הסכם הסחר החופשי הצפון־אמריקאי הישן NAFTA, שטראמפ טען שהפלה לרעה את היצרנים והיצואנים האמריקאים. 
טראמפ שיחק את זה לפי הספר (כלומר, הספר של עצמו) והעמיד את הקנדים ואת ראש ממשלתם ג'סטין טרודו הבלתי מנוסה בפני עובדה, כשחתם על הסכם סחר דו־צדדי עם השותפה השלישית ב־NAFTA, מקסיקו, ימים אחדים לאחר שנבחר שם נשיא חדש, ודווקא מהשמאל.

כן, אותה מקסיקו ש"המומחים" השונים התנבאו שבגלל התבטאויות פוגעניות שונות של טראמפ לפני שנבחר לנשיא ובגלל תוכניותיו להקים חומה בינה לבין ארצות הברית – לא תסלח לשכנתה הגדולה. המקסיקו הזו הבינה שעם הנשיא הזה אפשר לעשות עסקים, חתמה עמו על הסכם משופר לשני הצדדים ואיימה להשאיר את הקנדים רועדים מקור, וזה אכן מה שהיה קורה אילולא התרצו ממש ברגע האחרון ומיהרו לחתום. 
התפתחות דומה עשויה להיות גם לגבי מלחמת הסחר המתחממת בין ארצות הברית לסין, שמתבטאת בעיקר בהעלאות מכסים מסיביות משני הצדדים. היו מי שניבאו שידה של אמריקה תהיה על התחתונה, אך בינתיים מתברר שכלכלת סין בכל זאת אינה משתווה עדיין לעוצמת המשק האמריקאי. מלחמות סחר אינן יכולות אומנם להימשך זמן רב מדי, אך בשלב זה לפחות נראה שכאשר תסתיים, הסכם הסחר החדש, אם יושג, יענה יותר על ציפיותיו של טראמפ מאשר על אלה של מנהיגי סין. כפי שהודיע הממונה על היחסים עם סין במועצה לביטחון לאומי: "אנו רוצים תחרות, ולא שיתוף פעולה מדומה".
הדוגמאות הנ"ל מציגות באור מציאותי יותר נושאים אחרים, שאף שגם להם היבטים כלכליים, חשיבותם גדולה הרבה יותר. פדריקה מוגריני הפעלתנית, הממונה על יחסי החוץ באיחוד האירופי, הייתה יכולה להשתעשע ברעיונות סרק כיצד להתגבר על איסורי הסחר שבסנקציות האמריקאיות על איראן, אך השפעתם המעשית של רעיונות אלה תהיה מצומצמת, וחברות אירופיות חשובות רבות הסיקו את המסקנות והתקפלו מאיראן כל עוד נפשן בן. ביטול הסכם הגרעין האיראני בידי וושינגטון היה אולי חד־צדדי, אבל השפעתו רב־צדדית ביותר. 
העולם לא פירש בזמנו נכון את סיסמתו של טראמפ ,"אמריקה תחילה", והעריך בטעות שמדובר בקריאת כיוון בדלנית, אך כפי שמתברר, לטראמפ לא הייתה כל כוונה שאמריקה בראשותו תתכרבל בקונכייה של עצמה, אלא שאמריקה תנהג בהתאם לעוצמתה האמיתית, ובנאמנות לאינטרסים שלה אכן תהיה מספר אחת בעולם. הדיפלומטים והפוליטיקאים השונים יכולים לצחקק בעצרת האו"ם, אך, כידוע, צוחק זה שצוחק אחרון, והם יצטרכו להתרגל לחיזיון הנדיר שבו מנהיג נחוש להגשים את שהבטיח.
המקום היחיד שבו נחישותו של טראמפ טרם עמדה למבחן ממש הוא דווקא המזרח התיכון. קודמו אובמה ניהל מדיניות אסונית, שהכשירה את הקרקע להתבססות איראן ורוסיה באזור, ובו בזמן פגעה במעמדה של אמריקה, אך הציפיות לשינוי מגמה מצד ממשל טראמפ בהקשר זה לפי שעה נכזבו. הנוכחות של רוסיה ואיראן היא כרגע עובדה קיימת שגם טראמפ יתקשה לבטלה, אבל האפשרות למניעת התפשטותן הנוספת, בעיקר בסוריה, מותנית כמעט לחלוטין בשינוי כיוון מצד וושינגטון. אפשר רק לקוות שגם המפקפקים בכך, כלומר בנקיטת צעדים נגדיים מצד טראמפ, יאכלו את כובעם, לפני שיהיה מאוחר. 
הכותב כיהן פעמיים כשגריר ישראל בארצות הברית