נער הייתי וגם זקנתי, ומעולם לא שמעתי דברים מרושעים, מקוממים וחסרי אחריות יותר מאלה שהשמיע פרקליט מחוז ירושלים דני ויטמן ערב משפטה של שרה נתניהו, בראיון למוסף שמחת תורה של עיתון זה. והדברים היו לא רק מתועבים; הם היו - וזה העיקר בעיני - גם מנוגדים לחוק. הייתה בהם, לדעתי, עבירה על הדין הפלילי האוסר על אדם לפרסם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט. 

ויטמן עשה את מה שאסור לעשות. הוא שיבח את טיב הראיות. הוא קבע שכתב האישום חמור, והוא חילק שבחים לעצמו ולצוות שעובד עמו - ואינני מונה אלא מקצת דברי הבלע שהוא השמיע - ובכל מדינה שומרת חוק, לטעמי, האיש היה נזרק לביתו כבר ביום שבו פורסמו הדברים. אולם אנחנו כבר מזמן לא יכולים להתהדר בנוצות של חברה השומרת על זכויות יסוד של האזרח, ולכן לא הופתעתי מכך שהראיון עם מי שמחזיק בידו עוצמות כמעט בלתי מוגבלות, בלתי סבירות בעליל בעיני, עבר מתחת לרדאר הציבורי ללא כל תגובה מצדם של כל אלה שרוממות שלטון החוק בפיהם.

לא שמעתי תגובות, לא מצד היועץ המשפטי לממשלה ולא מצדו של פרקליט המדינה. לפחות לי נדמה שהם פשוט התעלמו, לא רק מהוראות הדין הפלילי, אלא גם מנורמות בסיסיות שהיו, כך היה נדמה לי עד כה, מקובלות בשיטת המשפט שלנו מאז ומעולם. מונחים כמו חזקת החפות או משפט הוגן נעלמו לחלוטין.
ואני שואל את עצמי: כלום רוצים אנו להידמות לארצות הברית שהפכה בימים האחרונים לקן צרעות משפטי שבו זכויות יסוד נתונות למרמס; והתשובה היא, כנראה, חיובית. לא מעט שיטות של השמאל האנרכיסטי, האנטי־דמוקרטי - במובן הכי בזוי של המילה - מועתקות משם לכאן. מפגינים מטרידים אנשי ציבור בבתיהם, בעת לכתם לענייניהם, כאזרחים פרטיים, כאילו זאת מחאה לגיטימית. ראיתי לאחרונה חברים בבית הנבחרים האמריקאי מסתלקים ממסעדה שבה הם ישבו עם נשותיהם נוכח פרובוקציות מכוערות של מפגינים שארגונים רדיקליים ממנים. וזה מתפשט, כמו מחלה רעה, גם במקומותינו.



"כמו מחלה רעה" ברט קוואנו, צילום: רויטרס

זאת לא דמוקרטיה. זאת אנרכיה, ומה שעושים למועמד נשיא ארצות הברית לבית המשפט העליון, פשוט מעורר בי בחילה. לצערי, אנחנו, בישראל הנאורה כביכול, קרובים מאוד לאותה אנרכיה. הניסיונות הנלוזים שנעשים לא פעם כדי לטרפד מינויים של הממשלה לתפקידים ציבוריים או השחרת הפנים שעושים למי שכבר הסכים להתמנות למשרה ציבורית מקרבים אותנו מאוד לאנרכיה חברתית.

ופרקליט מחוז ירושלים קירב אותנו במידה רבה מאוד לאותה אנרכיה שאיננו יכולים להרשות לעצמנו. הוא נהג לטעמי בהפקרות ופגע בשלטון החוק. הוא נתן, למעשה, אור ירוק לאנרכיסטים מקומיים לסכן את עצם יסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית. ואני הייתי מציע לא לעבור על כך בשתיקה. וזה אינו עניינה הפרטי של מי שזכויותיה נרמסו על ידיו. זה נוגע לעצבים הכי רגישים של חיינו הציבוריים. זה פורם את החוטים העדינים ביותר המחברים בין חלקי החברה.

אסור לנו להגיע למקומות שאליהם מגיעה כיום החברה באמריקה. היא לא נמצאת בסכנה קיומית; אנחנו כן. אם לא נדע לרסק את ניצני האנרכיה, כולנו עלולים לרדת ביגון שאולה.