האם דונלד טראמפ הוא נשיא טוב או  רע – את זה יחליטו אזרחי ארצות הברית בעוד שנתיים. דבר אחד ברור: הוא מנהיג מזן חדש. אחר. עד היום היה ברור כי ממשלה מושלת באמצעות מילים. מילים של מנהיגים נתפסו כמין התחייבות. המנהיגות עצמה ראתה בדבריה סוג של התחייבות מול הציבור ומול הקהילה הבינלאומית, בין אם התכוונה לממש זאת ובין אם לאו. גם במקרים רבים שבהם חזרו בהם המנהיגים מדבריהם הבינו בפנימיותם כי הפרו התחייבות. המנהיגות בעולם כולו ראתה, עד לטראמפ, במילותיה את הא"ב של יכולת המשילות. פעם אולי משלו בכוח החרב, אך במאות השנים האחרונות משלו בכוח המילה המדוברת או הכתובה.

אך טראמפ הוא מנהיג שלמילים אין משמעות בעיניו. בית המשפט הישראלי המציא הלכה חדשה בענייני חוק לשון הרע והגדירה כ"אמת לשעתה". אצל טראמפ הכל זו אמירה לשעתה (אולי לדקתה). הוא אינו מרגיש מחויב למה שהוא אומר וגם אינו רואה באמירותיו התחייבות כלשהי. כך הוא יכול, יום אחד, לפאר את שליט צפון קוריאה ולמחרת לקללו. יום אחד הוא שמח מפתרון שתי המדינות לשני עמים ולמחרת לא. טראמפ אינו מושל בכוח המילים (הוא ניצח בחירות באמצעותן, אבל זו סוגיה אחרת לגמרי). על פי תפיסתו, המשילות שלו נובעת מהכוח שמעניק התפקיד. “אני נשיא ארצות הברית. אני עומד בראש המעצמה הגדולה והחזקה בעולם ואני מחליט. נקודה".


 

מאמרי זה לא בא לנתח את נשיאותו של טראמפ. זה עניין לאזרחי ארצות הברית. אני מעוניין לעסוק בחוסר היכולת של אמצעי התקשורת, ובהם הישראליים, לחשב מסלול מחדש ולהפנים כי למילים של הנשיא האמריקאי אין שום משמעות בעיניו. למרות זאת, באופן תמוה, כל אמירה שלו במפגש עם ראש ממשלת ישראל, כל נאום בעצרת האו"ם או ברחבי ארצות הברית, זוכה מיד למשדר מיוחד שבו אוסף פרשנים מנתחים במשך שעות כל מילה של הנשיא האמריקאי, כשזה כלל לא התכוון לדבר כשאמר אותם. עכשיו כך, בעוד דקה אחרת. האם כשאמר שהוא “שמח" עם פתרון שתי המדינות התכוון ל"שמח" במובן תומך או ל"שמח" במובן “עליז", או אולי “שמח" במובן נגד. קצת מזכיר לי את המערכון האלמותי של אריק איינשטיין ואורי זוהר, “חידון התנ"ך", שעוסק “בגפן במובן גאפן או במובן גראבן". אסטרטגיית טראמפ ביחס למזרח התיכון נבחנת בכובד ראש (ובלהג אינסופי). העניין הוא שלטראמפ אולי יש אסטרטגיה, אבל בוודאי שאינה נשקפת בדבריו. היחיד שכנראה מבין זאת הוא ראש הממשלה נתניהו.
 



את נשיאות טראמפ ואת יחסו לישראל ולסכסוך יש לבחון בכלים אחרים, לא הקונבנציונליים. האם אמר שהוא אוהב את פתרון שתי המדינות או שאמר שהוא תומך? האם אמר שישראל צריכה לשלם עבור העברת השגרירות לירושלים או אולי ציין שישראל חייבת לשלם? כל מילה שלו, כל תנועת גוף, זוכה לטונות של מילות פרשנות, כשלא בטוח שהוא עצמו לקח ברצינות את שאמר כמו שהתייחסו לכך הפרשנים.
 

הגיע הזמן לנתח את יחסו של נשיא אמריקאי מזן חדש בכלים חדשים שיתאימו להתנהלותו, שהיא ביטוי מובהק של דור המצייצים בטוויטר והטוקבקיסטים בפייסבוק. גם הם יכולים ללהג דבר והיפוכו בהינף לחיצה על המקלדת, ואינם חשים שום מחויבות למה שכתבו. 


הכותב הוא יועץ לטקטיקה פוליטית־תקשורתית