לאחרונה, אחרי עיסוק תקשורתי בינלאומי נרחב, התבשרנו באופן לא מפתיע על דחיית הקרב באזור אידליב בהסכמת סוריה ורוסיה, ועל מהלך סורי־רוסי־טורקי ליצירת רצועת חיץ במרחב. אזור זה הוא המרחב המשמעותי האחרון שעדיין בשליטת המורדים הסורים. מרוכזים בו מספר אלפי לוחמי ג'בהת א־נוסרה, ארגון סלפי מקומי, שהוא גלגול סורי של אל־קאעידה. ניתן להניח כי דחיית הקרבות לשחרורו אינה נובעת מ"אהבת מרדכי", אלא יותר מ"שנאת המן". כל הצדדים מעריכים שבשלב זה ירוויחו מהשארת כיס התנגדות מקומי ומוכל זה.

ברקע מגוון אינטרסים, ובהם הצורך של המדינות המסייעות לסוריה (בעיקר איראן, אך גם רוסיה) להציג תמונת מצב שלפיה הלחימה עדיין נמשכת, ולכן נוכחותם הצבאית במדינה עדיין חיונית. הטורקים חוששים מהגברת הפעילות הכורדית ומחידוש השיח הפנימי והבינלאומי על עצמאות החבל הכורדי. לסורים חשש מה מאזהרות הקהילה הבינלאומית, בעיקר של הנשיא האמריקאי, כי במקרה של טבח באוכלוסייה המקומית, ארה"ב תגיב. לזה מתווספת ההבנה שהמורדים במרחב ינסו ליצור תמונה הומניטרית (הפעלת חל"כ נגדם), שתגרום שוב ללחץ בינלאומי על סוריה ובנות בריתה. במקביל, טורקיה חוששת גם מגל פליטים עצום שיידחק לכיוון גבולה.

הסכם זה, שהובל על ידי הדרג הפוליטי ברוסיה, הוא אחד ממוקדי המתיחות הפנים־רוסית בין הקרמלין למשרד ההגנה, שרוצה לסיים את המלאכה ולכבוש את כל המרחב. זה אחד ההסברים, גם אם לא המרכזי שבהם, לאופן שבו התייחסו במשרד ההגנה לתקרית הפלת מטוס המודיעין הרוסי מסוג איליושין לפני מספר שבועות.



התמונה המעניינת של המתרחש במרחב אידליב מדגישה פן אחר במדינה הסורית, והוא היעלמותו הכמעט מלאה של דאעש - הארגון הסלפי הקיצוני, שפרץ לתודעה בפתאומיות לפני מספר שנים ושבשנות השיא שלו (עד לפני כשנה וחצי) היה מעין ישות מדינתית. דאעש שלט למעשה על חלקים נרחבים בסוריה ובעיראק, ותחת שלטונו היו כשבעה מיליון תושבים. הוא הפעיל שירותים מדינתיים מגוונים, בהם שירותי רפואה, משפט, חינוך ושירותים מוניציפליים. אף שהפעיל מסגרות צבאיות גדולות, שברשותן היה אמל"ח רב ומגוון, הוא נעלם כמעט לגבי מהטריטוריה הסורית והעיראקית, למעט מאחזים קטנים, למשל במשולש הגבולות בגבול ישראל־סוריה־ירדן.

אבו בכר אל בגדאדי, צילום: רויטרס

# # #

מה אפשר ונכון ללמוד מתופעת דאעש , ובעיקר מהיעלמותו הכמעט מלאה של הארגון? ומה עדיין צריך להדאיג אותנו?

ראשית, לבשורות הטובות: מעורבות הקהילה הבינלאומית, בדגש על מהלכים צבאיים מתוזמנים ומתואמים בהובלתה, אפקטיבית ויכולה להביא שינוי כולל נגד ארגוני טרור. במקרה הסורי, בעיקר המעורבות הרוסית ובשוליים האמריקאית. ברקע, גם שיתוף פעולה מודיעיני בין חלק מהצדדים. ניתן להניח כי גם במישור זה מדינת ישראל לא טמנה ידה בצלחת. זאת ועוד, האיום כמעט שלא זלג למדינת ישראל והשפעותיו עלינו, כמו גם על ירדן, שפוטנציאל הנזק של הארגון למשטר ההאשמי היה גבוה, היו בפועל מינוריות. כאן המקום לתחקר ולבדוק - האם ההתייחסות לאיום של דאעש על ישראל בשנים האחרונות, אפילו כשהיה בשיא כוחו, לא הייתה מוגזמת מדי, באופן שגרר הפניית משאבים מודיעיניים ומבצעיים על חשבון איומים אחרים חשובים יותר?

מאידך, ישנן כמה סוגיות שנכון עדיין לתת עליהן את הדעת. לדוגמה, מה עלה בגורל הנשק האיכותי שהיה ברשות הארגון, בדגש על נשק כימי, טק"א (טילי קרקע־אוויר) וטק"ק (טילי קרקע־קרקע)? מהו מקום הריכוז החדש של פעילי הארגון? לאן הם בורחים ואיפה ינסו לבנות את הח'ליפות הסלפית מחדש (סיני או לוב)? אך מעל הכל, נדמה כי השאלה המעניינת ביותר היא האם העובדה שדאעש איבד את מרבית השטח שהיה בשליטתו בסוריה ובעיראק, ולמעשה הפסיד את הקרב הצבאי, מצביעה על סופו של הארגון?

האם הניצחון הצבאי במרחב הגיאוגרפי הוא גם ניצחון על הרעיון הסלפי של ח'ליפות כאן ועכשיו? האם האהדה שלה זכה הארגון כשהיה בשיאו, עת 14 ארגונים מקומיים במדינות שונות בעולם נשבעו לו אמונים (דוגמת בוקו חראם בניגריה), נפגעה עד כדי כך שאיננה רלוונטית יותר? האם העובדה שמיתוג דאעש כארגון מנצח נפגע, וכפועל יוצא מכך נפגעת באופן מסוים גם השפעתו ברחבי העולם, מספיקה כדי שארגוני המודיעין השונים בעולם יוכלו להפסיק את המעקב אחריו מהמכ"ם, ולשנות את מיקומו בסדר העדיפויות?

לעניות דעתי, ולצערי, התשובה לכך היא בשלב זה שלילית. הניצחון הפיזי בשדה הקרב, חשוב ככל שיהיה, אינו ניצחון על הרעיון. בוואקום האידיאולוגי של פעילי הטרור הבינלאומי, בעיקר לאור ההיחלשות המשמעותית של אל־קאעידה, הרעיון הסלפי הקיצוני עדיין חי ובועט, ודאעש כארגון טרור בעל אג'נדה בינלאומית, ולא רק מקומית, ימשיך לחיות בלבבות.

המשמעות לכך ברורה: אנו צפויים לראות גם בשנה הקרובה פיגועי השראה, הן בהכוונת שרידי הנהגת הארגון ממקומות מסתור, והן בהכוונה מקומית שתונע מהאידיאולוגיה האסלאמית הקיצונית הרצחנית. מוקד הפיגועים ימשיך כנראה להיות באירופה, בגלל התשתיות הקיימות בה והמספר הגבוה של הפליטים בשטחה. אך ניתן לשער כי גם במדינות ערב הסוניות נראה עלייה בניסיונות הפיגוע של דאעש , בדגש על סעודיה והמפרציות. גם בירדן, טורקיה ומצרים פליטים סורים רבים ותשתיות פח"ע מקומיות רלוונטיות. ובתוך כך, סביר להניח כי גם האיום על אינטרסים ישראליים ויהודיים ברחבי אירופה יגבר. במקביל, יש להמשיך לעקוב אחרי ניסיונות הארגון להתבסס פיזית במרחבים חדשים ולרכוש שיטות לחימה ופיגועי טרור חדשים, בדגש על כאלה שלהם השפעה פוטנציאלית בעייתית על ישראל, דוגמת חצי האי סיני וירדן.

ולבסוף, עלייתו המהירה של דאעש , כמו גם נפילתו, מצביעות שוב על השינוי שאותו אנו חווים בעשור האחרון בתופעת המלחמה. פחות מלחמות ממוסדות של צבא נגד צבא, ויותר לחימה נגד ארגוני טרור, שמאורגנים בחלקם הגדול במאפיינים סמי־צבאיים. זאת, לצד תופעת טשטוש הגבולות והעובדה כי לצד לחימה, כיבוש מרחב גיאוגרפי וניצחונות בשדה הקרב, ישנו גם צורך בלחימה ברעיונות, בהשפעה על ציבורים ובפעילות תודעתית מגוונת, בוודאי בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות. ולבסוף, אולי השאלה המעניינת מכל - מי ומה ייכנס לריק שמשאיר דאעש? מיהו הארגון שינצל את שעת הכושר להתנחל בלבבות וליצור את מוקד הפח"ע הבא בעולם? ראוי ונכון לחשוב על כך עכשיו, כדי שנוכל להכין עצמנו ולא להיות מופתעים כפי שקרה לנו עם הופעת דאעש .

הכותב כיהן כקצין מודיעין ראשי וכיום סמנכ"ל למודיעין וסייבר בקבוצת "שדמה"