הטלפון צלצל. הייתה שעת בוקר מוקדמת בלוס אנג'לס. היא קמה בכבדות מהמיטה והלכה לאיטה לכיוון הטלפון הקווי בסלון הבית. כמעט מעדה בדרך כשנתקלה בשטיחון הקטן שמונח שם דרך קבע שנים רבות. היא הייתה עדיין אפופת שינה, תהתה מי מחפש אותם בשעה מוקדמת זו של הבוקר. היא הרימה את הטלפון ולחשה בשקט "הלו קטן" כדי לא להעיר את בעלה בן ה־92, שסוף־סוף נרדם על הכורסה בסלון, לאחר עוד לילה ארוך של נדודים. בצדו השני של הקו נשמע קול זועק לעזרה. ״סבתא, סבתא, הייתי מעורב בתאונת דרכים קשה. פגעתי באישה בהריון, והיא שרועה על הכביש ללא תזוזה.

האמבולנס בדרך ועדיין לא יודעים מה מצבה. גם אני נפגעתי בפנים. לכן קשה לי לדבר". הבכי שלו היה היסטרי. "סבתא", הוא אמר. "אתם חייבים להפקיד מיד לחשבון הבנק שלי 5,000 דולר במזומן. אני בדרך למעצר, וזה הסכום שעלי לשלם כדי להשתחרר בערבות". היא ניערה את בעלה בבהלה תוך שהיא זועקת: "זה ג'וני שלנו, הוא הסתבך, המצב רע". 


הוריי, אנשים מאוד מבוגרים, נכנסו לפאניקה. הם לא בדיוק זיהו את הקול של הנכד ג'וני שמתגורר בוושינגטון. הוא דיבר כהרגלו בשפה האנגלית, וכמו תמיד הוא אמר "סבתא" בעברית. הקול שלו היה מוזר, אבל מאוד משכנע. הם העבירו את הטלפון בידיים רועדות מהאחד לשנייה תוך כדי שהם מנסים לשמוע ולקלוט את הנאמר. כל מה שהם ראו לנגד עיניהם היה את הנכד הפצוע ואת האישה ההרה שרועה על הכביש. ג'וני הכתיב להם במהירות את שם הבנק ומספר החשבון להפקדת הכסף. הם התחננו לעוד רגע כדי למצוא כלי כתיבה ופיסת נייר. הידיים רעדו. הם העבירו את מכשיר הטלפון מיד ליד רק כדי להיות בטוחים שהם אכן קלטו נכון את פרטי ההפקדה. צריך למהר. אין זמן לחשוב. 
 

"אל תדאג, מותק, אנחנו יוצאים לדרך. הכל יהיה בסדר", הם ניסו להרגיע אותו בעוד שהם עצמם זקוקים להרגעה. הם שלפו בגדים מהארון מכל הבא ליד, תוך כדי שהם מחפשים את מפתחות הרכב. לאן הכל נעלם כשממהרים? איפה התיק? איפה הם הניחו את הנעליים? סבא הציע להתקשר לבנם שמתגורר בסמוך כדי לבקש עזרה. "אין זמן", אמרה סבתא אומרת תוך כדי בכי, "חייבים לזוז".

***

המעלית התמהמהה דווקא עכשיו. הם תמכו זה בזו ומיהרו לרכב, כשבדיוק ברגע זה, בצירוף מקרים, הבן שלהם התקשר. "אנחנו בדרך לבנק, לא יכולים לדבר כרגע", אמרו. "מה קרה?" הם סיפרו לו במהירות על שיחת הטלפון ועל מצבו של ג'וני. "חכו רגע", הוא התחנן. "תנו לי להרים טלפון לג'וני, אני חייב לבדוק את הסיפור". בנם, שגם הוא מאוד נלחץ, התקשר לנייד של ג'וני. "איפה אתה? מה קרה לך?" וג'וני ענה: "על מה אתה מדבר? אצלי הכל בסדר". "לא הייתה לך תאונה? אתה לא פצוע?" אחי שאל. "מה פתאום! למה? אני יושב בסלון ורואה טלוויזיה", ענה ג'וני מופתע.
 

אחי התקשר מיד להורים. "ג׳וני בסדר גמור. בריא ושלם. לא הייתה לו תאונה, הוא בבית והכל בסדר. מישהו ניסה לסחוט אתכם. תחזרו הביתה". כעבור מספר רגעים התקשר גם הנכד ג'וני והרגיע אותם שהכל בסדר אצלו. הוא היה כל כך מבואס שנגרם להם כל הצער הזה שלא באשמתו. "תודה לאל שהכל בסדר, ג'וני", הם לחשו עייפים ועלו הביתה כשהם תומכים זה בזו. רק בנס אף אחד מהם לא חטף התקף לב או נזקק לאשפוז. ניסיון העוקץ הזה השאיר אותם חולים ומותשים. היה להם קשה לחזור לתפקד.


לא ידוע כיצד ידעו הנוכלים האלה את שם הנכד ואת מספר הטלפון של הוריי, וכיצד ידעו להשתמש במילה המשכנעת "סבתא" בעברית. זו כנראה תישאר
תעלומה.


עצוב לראות חדשות לבקרים איך מנסים להונות אנשים מבוגרים ולהוציא מהם כספים בנוכלות ובמרמה. יש מי שאינם בוחלים בשום דרך כדי להרוויח כסף קל ולהתעלל בחסרי אונים תמימים שמגלים מאוחר מדי שפלשו לכרטיסי האשראי שלהם ועשקו את חשבונות הבנק, תוך שגוזלים מהם לפעמים את המעט שיש. האנשים הרעים האלה מסתובבים בכל העולם, מדברים בכל השפות, אבל שפת הנוכלים היא אותה שפה בכל מקום, שפה שאין בה רחמים. אנא, הניחו לקשישים