מדי פעם אני עוברת ליד המספרה הקטנה שלו בשכונה ברמת השרון. הוא תמיד שם, תמיד עובד, מבוקר עד ערב. לעתים אני נכנסת להגיד שלום ולהתעניין במצב. כמה התקדם בדרך להגשמת החלום הגדול והאמיתי שלו. נכון, יש לו את המספרה הקטנה שהיא אהבת חייו. מאז שהוא זוכר את עצמו, היה מתגנב לחדר הוריו, פותח את מגירת השידה ובשקט־בשקט שולף את המספריים, ומול המראה מנסה תספורות על שיער ראשו. כשבגר קמעה, היה מפציר בבני המשפחה להפקיר בידיו את מחלפות ראשם, תוך שהוא מבטיח שיום אחד תהיה לו מספרה מפוארת, והם עוד יתחננו לתספורת שעבורה ייאלצו להיפרד מממון רב. 

את החלום הזה הוא הצליח להגשים כעבור 20 שנה. המספרה אומנם לא ענקית ומפוארת, והוא עובד בה כמעט לבדו, אבל יש לו לא מעט לקוחות מרוצים (וגם אני ביניהם), שמכורים למקום, לשקט ולחום שהוא מעניק. הוא שם משעות הבוקר המוקדמות ועד אחרון הלקוחות, מחייך ומאושר. הוא כל כך אוהב את מה שהוא עושה. 

בשנים האחרונות נוסף לו עוד חלום ענק, שלרוב האנשים ייראה ודאי רגיל וטריוויאלי. אבל בשביל אנשים שכמותו זה חלום שכרוך בהרבה מאוד מאמצים נפשיים ובעיקר כספיים. הוא הכיר בן זוג מקסים, האהבה ביניהם פורחת והם מטפחים אותה במסירות אין קץ כבר לא מעט שנים. הם משתוקקים לממש את אהבתם בדמותו של תינוק קטנטן שיקרא להם "אבא". הם רוצים להעניק לו את כל האהבה שהם אגרו בתוכם במהלך שנות הזוגיות שלהם. לא מכבר הם חגגו 40, והם מרגישים שהזמן הולך ואוזל. הם מביטים בעיניים כלות בבני המשפחה האחרים המטופלים בצאצאים לרוב ואינם יכולים להבין למה הם נאלצים לעבור שבעה מדורי גיהינום ולאסוף פרוטה לפרוטה רק כדי להשיג את מה שכמעט כל אחד אחר יכול בחינם. הם כמעט לא מבלים, יוצאים לעתים נדירות כשהם חסים על כל הוצאה שאינה קשורה במטרה. 

בן הזוג עובד ביותר מעבודה אחת רק כדי לשפר את מצב החסכונות. עוד קצת, עוד טיפה. הם זקוקים למאות אלפי שקלים רק כדי להביא לעולם ילד מזרעם בהליך פונדקאות. רק בשל העובדה שהוא בחר לקשור את חייו עם בן זוג, הוא נאלץ לשלם מחיר כל כך גבוה. הוא בן הזקונים של אמא ואבא. שלושת אחיו נשואים לבנות זוג והם מגדלים את ילדיהם. אחיו חסכו לדירה ומתגוררים כולם בדירות משלהם, בעוד שהוא גר בשכירות, ואין סיכוי בעולם שיוכל לממן את שני הדברים האלה. הם רואים את התינוק הקטן בדמיונם, הם חשים אותו. הם חולמים על הרגע שיעטפו אותו בחום, באהבה ובמסירות אין קץ. רק שיגיע. 

***

אמו כל כך קיוותה לזכות ולראות את בנה האהוב אוחז בתינוק משלו. היא נתנה לו את מעט חסכונותיה והתעניינה בעדינות מדי פעם כמה הוא קרוב למטרה. באותו זמן היא גם נאבקה במחלת הסרטן. היא נלחמה כדי לשרוד עוד קצת. היא ידעה שהיא חייבת. אולי היא עוד תספיק להגיע לרגע הזה. אך לבסוף המחלה הכריעה אותה. לא, היא לא הספיקה. עכשיו הוא יודע שהחלום הזה הוא לא רק שלו; הוא גם של אמא. למענה הוא חייב להמשיך לטפס במדרון התלול. הם יאספו את הכסף, והתינוק היקר הזה יגיע לזרועותיהם של האבות האוהבים האלה שכל כך כמהו אליו.

למה זה צריך להיות כל כך קשה? למה אי אפשר להעביר את החוק הארור הזה ולאפשר גם לזוגות הנפלאים האלה לזכות בילד משלהם בלי להמתין שנים? למה צריך לטרוח ולאסוף את הסכום הדמיוני הזה רק כדי לקבל את מה שצריך היה להיות שלהם ממילא? 

אני מחזיקה להם אצבעות ומאחלת להם ולכל הזוגות האחרים שיצליחו להגשים את החלום שלהם, וכן, זה אפשרי, עם קצת מאמץ מאלה שמחוקקים את החוקים כאן. עזרו להם, בבקשה.