תודה לראש הממשלה, בשם כל האמהות, על שהתאפק הפעם

תסלחו לי שאני לא מצליחה להתחבר למושג הזה "עוטף עזה". המילה "עוטף" היא חמה ואוהבת. לעטוף זה אמא שעוטפת בזרועותיה את התינוק שלה ומרעיפה עליו אהבה אין קץ. לעטוף זה אהוב שמחבק ועוטף וממלא בנשיקות קטנות ומפנקות. לעטוף זה צעיף קשמיר רך ונעים שמחמם לנו את הצוואר בחורף קר, כשהרוח משתוללת ואנחנו אוחזים בספל שוקו מהביל ומתענגים עליו בהנאה רבה. לזה קוראים לעטוף. אבל מי לעזאזל רוצה לעטוף את עזה? ליישובים הללו צריך לקרוא "מופגזי עזה" או "המטרה של עזה" או כל שם אחר. את עזה  אנחנו צריכים לעטוף, אבל לא ביישובים.
 

איך עוטפים את עזה? האם צריך לעטוף אותה בשערי ברזל? האם לתת לה הרבה יותר מ־15 מיליון דולרים? הרבה־הרבה יותר, כדי לעזור לה להשתקם? אולי לחלק אותם במו ידינו למטרות החשובות כדי להיות בטוחים שהכסף אכן מגיע לידיים הנכונות ונעשה בו שימוש ראוי? אבל למי יש תשובות לשאלות הללו? האם אי פעם תבוא המנוחה והשלווה לילדים ולהורים המותשים שעוטפים את עזה בעל כורחם? 
 

האם אלו חלומות באספמיה ואין פתרון בר־ביצוע? נכון, נראה שגם השלום הולך ומתרחק מאיתנו, כך שבינתיים אין תשובות, אין פתרונות ואין נחמה ל"עוטפים" שמנסים לשרוד ומחזיקים בגבורה את הגבול הנוראי הזה. לא נשברים, לא נמלטים על נפשם ולא מרימים ידיים. הם החוזק שלנו. גיבורים.

שוב הפסקת אש ושוב השהיה ושוב הסדרה ושוב כמעט שקט זמני, אבל פתרון אין. ביבי לא נכנס לעזה. טוב שכך. לא, אני לא מצביעת ליכוד, לא ימנית ולא שמאלנית ולא קיצונית לשום כיוון. סתם אזרחית מהמרכז שכואב לה ואכפת לה. אין לי בנים, יש לי רק בנות, אבל אני אמא. כולם היו בניי. כל ילד הוא של כולנו. עזה היא בור ללא תחתית שגובה מאיתנו מחיר כבד. אי אפשר להקריב את הילדים שלנו לאש המאכלת. כל אחד ואחד מהילדים הוא אחד ויחיד של אבא ואמא, מהרגע שהוא מגיח לאוויר העולם ועד שהוא מתגייס לצבא.

כמה לילות מוטרפים בנדודי שינה, כמה פחדים עם כל מעלת חום, עם כל שיעול, עם כל נשימה כבדה. כמה דאגות שיאכל ויגדל ויהיה אהוב בכיתה, שלא יציקו לו ושיהיה לו טוב ואוי למי שיפגע בו ואוי למי שיעליב אותו, הרי אנחנו נילחם בחירוף נפש כדי להגן עליו. כל כך הרבה שנים של דאגה ופחדים. לפעמים הרבה ייאוש ולעתים גאווה ענקית על כל הצלחה, ולו הפעוטה ביותר שלו. והנה הוא מגיע לצבא, ובמחי החלטת קבינט שולחים אותו לגוב האריות, שולחים אותו לגיהינום. ואמא ואבא לא יכולים כבר להגן עליו והם לא יכולים לעצור את רוע הגזירה. רגע, חכו שנייה. הוא רק ילד. הוא עדיין רוצה לחיות. הוא רוצה לגדול עוד קצת. 
 

אז תודה ביבי, בשם כל האמהות, שלא התחממת ולא נסחפת ולא נמהרת ולא נבהלת ולא נעלבת והחלטת שלא, לא חייבים, צריך לנסות הכל לפני, אולי יש דרך, אולי יימצא פתרון, אולי אפשר יהיה למנוע את ההרג הבא. לא קל. ממש לא קל לעמוד מול ה"עוטפים" שמרגישים מופקרים ושוב לא נמצא להם פתרון, אבל גם להם יש בנים וגם הם לא היו רוצים להקריב אותם. אנחנו גאים בצבא הנפלא שלנו. אנחנו מאמינים שראשי הצבא עושים לילות כימים כדי להגיע למסקנות הנכונות ולהציג אותן באחריות לאלו שאמורים לקבל את ההחלטות  כדי למצוא פתרון נכון, ראוי ומוצדק.