חשיפתו של אבישי גרינצייג את פרשיית ביר הדאג' מחייבת חקירה דחופה ומיידית של גורמי השב"כ בידי גופי משטרה או חקירה בלתי תלויים, כדי לברר מיהם האחראים למעשים החמורים של סחיטה באיומים שבוצעו על ידי השב"כ כלפי אזרחים ישראלים. חקירה כזאת חייבת להסתיים במיצוי הדין עם האחראים לפשע.
 
על פי החלטתו של בית המשפט העליון, שפרסומה עוכב מחמת צו איסור פרסום, אזרחי ישראל המתגוררים ביישוב בדואי נכפו באיומים להסגיר לידי השב"כ חשודים בעבירה ביטחונית. השב"כ עצמו הודה בפני בג"צ, לאחר התחמקויות, בעיקרי הדברים, בנוסח הסתום הבא: "נמסר לנוכחים (במפגש ראשי משפחות ביישוב) כי על חמשת החשודים להסגיר את עצמם במידי, אחרת ינקטו כנגדם וכנגד תושבי ביר הדאג' צעדי ענישה חמורים". 

טיבם של אותם "צעדי הענישה החמורים", שהשב"כ מודה שאיים לנקוט, חסוי עדיין תחת "חסיון ביטחון המדינה", שבית המשפט לא הסיר אותו. לטענת תושבי הכפר, צעדים אלה כללו, בין השאר, את הריסת בתי הכפר, הבנויים ללא היתר בנייה, וכן שלילת אזרחות של תושביו (שהיא, לדעתי, איום ריק מתוכן, שכן השב"כ לא יכול היה לממשו). 
 

התמונה המצטיירת מהחלטתו של בית המשפט העליון צריכה להדיר שינה מעיניו של כל אדם הגון: ראשי משפחות של אזרחי המדינה מכונסים בביתו של ראש הכפר ומוצבת בפניהם דילמה אכזרית: הסגירו את החשודים, או שנמיט על כל בני משפחותיכם חורבן גמור. באזניהם של יהודים הגונים הסיטואציה מהדהדת אותם תרחישים משנאיים ותלמודיים נוראים על "נשים שאמרו להם נכרים: תנו לנו אחת מכם ונטמאה" או "גויים שאמרו: תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם". הפתרון ההלכתי, אגב, הוא חד וחלק – "אפילו כולן נהרגים - לא ימסרו נפש אחת מישראל". הפעם, לבושתנו, אנחנו – האנשים ששלחנו לפעול בשמנו – נמצאים בתפקיד ה"נכרים" הקלגסים, וכדי ביזיון וקצף.
 
ענישה קולקטיבית המוטלת על יישוב שלם היא  בלתי חוקית. ומהווה איום על יישוב שלם, במטרה לסחוט מידע מתושביו. מדובר בסחיטה באיומים, ואם האיום השיג את מטרתו - דינו תשע שנות מאסר. אילו היה מדובר בניסיון לאתר "פצצה מתקתקת", כלומר, בצורך מיידי  למנוע סכנה לחיי אדם, ניתן היה לומר שהסיטואציה מעוררת קושי מוסרי, אולי אפילו חוקי.

אך כשהאיום החמור נועד לתפיסתו של עבריין  או לסגירת פירצה בביטחון מידע - ברור שאין לו שום הצדקה מוסרית או משפטית. חקירה בלתי תלויה חייבת לגלות מי נתן הוראה כזאת, מי ידע עליה, וכיצד כשלו המערכות שאמורות, לפחות משנת 1987, לשמור על השב״כ כעל ארגון שומר חוק.