למרות עשרות סיסמאות מנהיגותיות שההיסטוריה הותירה לנו לחיות לאורן, בממשלת ישראל בחרו בסיסמה הנבובה: "עשית ולא דיווחת - לא עשית. לא עשית ודיווחת - עשית״.



הכל למראית עין, הכל כדי לרצות או לעצבן את התקשורת, הכל כדי לצבור נקודות בנראוּת, כי התוכן כבר כל כך לא חשוב. קחו למשל את החגיגה התקשורתית סביב מבצע "מגן צפוני״. ברור שאי אפשר להסתיר סגירת שטחים חקלאיים ופעולה של 800 איש וכלים הנדסיים, ועל כן ברור שצריך היה להודיע לציבור. ה״כל הכבוד לצה״ל״ היה נשאר בעינו גם בלי שלל ההודעות, התדרוכים, מסיבות העיתונאים ועוד ביטויי יחסי ציבור שהפכו את האירוע לחגיגה מתמשכת. הדבר היחיד שמונע מהדבר הזה להפוך למגוחך הוא ההבנה כמה נדרשה הפעולה, איזה סוג של איום נועדה לנטרל. אבל מה זה אומר על זרועו הארוכה של צה"ל כשחוגגים כך מבצע במטולה? האם תרועות ופונפונים כאילו הושג הבלתי ייאמן אינם פוגעים בהרתעה שלנו?
 

ומה זה אומר על שיקול דעתו של ראש הממשלה ושר הביטחון בבואו לענוד את הקרדיט על חזהו במסיבת עיתונאים מיותרת בשמונה בערב? בלוני יחסי ציבור סופם להתפוצץ, אבל זה לא רק עניין של אסטרטגיית יחסי ציבור, זה הרבה יותר מזה. נסו להיזכר בנאום ה״דם, יזע ודמעות״ של ראש הממשלה ערב מינוי עצמו לשר הביטחון. מבלי לזלזל בכלל בפוטנציאל הנפיצות שבפעילות בצפון, שוב מתגנבת ללב ההכרה שפעילות מבצעית מנוצלת לצרכים פוליטיים. חגיגת המנהרה השבוע רק מחזקת זאת. 
 
בזירה אחרת, הפך במחי יד שר הרווחה, חיים כץ, החלטה שנבדקה ואושרה בידי כל הגורמים הרלוונטיים, משפטים ומקצועיים, ושאין הגיונית ממנה - לאפשר תעסוקה של עובדים סוציאליים בוגרי אוניברסיטת אל־קודס בירושלים. האישור, החשוב כל כך לסיוע במחסור החריף של עובדים סוציאליים דוברי ערבית בבירה, נשלל לאחר שעיתון ״ישראל היום״ פנה בשאילתה לשר וקרא לאוניברסיטה "תומכת טרור". כלומר, משך כל ההליך לא נבדקה האוניברסיטה? לא מכירים אותה אצלנו? נו באמת. שלא לדבר על זה שהמדינה מכירה בעובדים סוציאליים בוגרי אוניברסיטאות בשכם ובבית לחם, שלא בדיוק מזוהות עם ״אם תרצו״.

חוסר הענייניות, הפוליטיזציה הזולה, אי יכולת העמידה - פשוט מדהימות. ומפחידות. העיתון ביקש תגובה וקיבל כל כך הרבה יותר ממה שיכול היה לצפות לו. אבל המצוקה והחוסר בעובדים סוציאליים דוברי ערבית, שהם ה־מנדט של שר הרווחה לטפל בו - נדחקו לפינה. נראות. שלא לדבר על מצוקות אחרות שלא הצליח לטפל בהן, עד כה. ביטחון ותנאי העסקה של העובדים הסוציאליים דוברי העברית, למשל. מיעוט המפקחים באתרי הבנייה, למשל. התקנים השערורייתיים במעונות היום שבפיקוחו ושלל הבעיות במעונות האלה. ״זה מה שיש״, הרים השר ידיים מול המפעילים המתוסכלים של מעונות היום שבהם לומדים כ־100 אלף ילדים בני חצי שנה עד שלוש. 

אבל בעיקר הנראות. בעיתון כתוב שהוא לא ייתן יד לסטודנטים באוניברסיטה תומכת טרור. עזבו אתכם מעבודה, שרי הממשלה. תלו כל כישלון במילה ״טרור״ ולא יבקשו מכם כלום. להיפך, תקבלו מחמאות. 

הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל