האם יכול להיות שפשוט התרגלנו? התרגלנו לדו"חות העוני, ולסטטיסטיקה. לעובדה שאנחנו אחרונים בשיעורי העוני במערב, על אף שבתחומים אחרים כמו טכנולוגיה ורפואה אנחנו בין המדינות הכי מתקדמות בעולם. ייתכן שהתרגלנו לכתבות בתקשורת, שחוזרות על עצמן מדי חג או דו"ח או סיפור אישי.

לפוליטיקה של העוני, למבצעי התרמה, למחאה התורנית של הנכים או של האחיות, ולכך שהעמותות הן אלה שמובילות את מאמצי הסיוע והסנגור לאוכלוסיות מוחלשות במטרה לשנות את המצב. אולי התרגלנו גם לעניים, לכך שיש כל כך הרבה, ושהם חיים בתוכנו, אבל זה לא באמת נוגע בנו, ופעמים רבות אנחנו אפילו מאשימים אותם במצבם. "שיצאו לעבוד", "שיפסיקו לעשות ילדים". התרגלנו שיש לנו הסברים.
 
כנראה שגם חלק מהעניים התרגלו. התרגלו לחיות עם פחות מזון, לדלג על ארוחות, לאכול יותר פחמימות ופחות בשר ועוף ופירות וירקות, אפילו לא לשלוח עם הילד כריך לבית הספר. לוותר על תרופות, להמתין חודשים לתור לרופא, לחכות עם טיפולי השיניים עד שכבר אי אפשר לסבול. לתת רק חינוך בסיסי, לא לקחת מורה פרטי ולא לאפשר חוגים לילדים, לפעמים אפילו לא לשלוח לטיול שנתי. באין ברירה אחרת או כלים להיחלץ מהמצב, סביר לגמרי שהעניים התרגלו לעבוד קשה, לפעמים בשתי משרות בשכר מינימום- ועדיין להיות עניים. בהחלט ייתכן שחלק מהמשפחות העניות כבר התרגלו לחיות בשכונת מצוקה בלי יכולת לעבור לדירה גדולה יותר או לאזור טוב יותר, התרגלו לוותר על החלומות והתקוות, התרגלו פשוט להשלים עם מצבן ועם גורלן, שלא כולל חיים רגילים, בכבוד אלמנטרי, שכל אחד צריך. שמגיע לכל אחד. אבל יש גם את מי שלא התרגלו. 
 
כל ילד חולם. על אושר, צחוק ושמחה. כל ילד רוצה צלחת חמה ומזינה כשהוא חוזר מבית הספר, ילקוט חדש בכיתה א', וספרים. ללכת לחוג קפוארה או לקולנוע, לנסוע עם המשפחה לטייל בחופש הגדול, לצאת לקייטנה. כל ילד חולם שיהיה מי שיאמין בו וישמור עליו, שייתן לו את כל מה שהוא צריך כדי לפרוח ולמצות את הכישרון שלו. כל ילד חולם על עתיד טוב בשבילו כשיהיה גדול. להיות רופא או כבאי או כדורסלן מפורסם. ללכת לצבא ולאוניברסיטה ולחיות חיים רגילים. עצמאיים. בלי להיות תלוי בביטוח הלאומי או בעמותה שתביא חבילת מזון הביתה עם מוצרים בסיסיים. הילדים העניים לא התרגלו, ולכן גם אנחנו לא יכולים להתרגל. אסור לנו. תפקידנו להילחם ולא לוותר עליהם, לא לוותר לעצמנו ולא למקבלי ההחלטות. הילדים האלה סומכים עלינו. ואנחנו צריכים להיות פה בשבילם. 
   
ומה עם הקשישים בחברה שלנו? כל-כך פגיעים, בשעה שקצבת הזקנה לא מאפשרת להם קיום בכבוד. כשניצול שואה מעיד שהוא לא האמין שאחרי השואה הוא שוב יהיה רעב או כשניצולת שואה אומרת שכשהמתנדב שלה מתקשר בערב שישי להגיד לה שבת שלום - היא יודעת שאלוהים לא שכח אותה ושהיא עדיין חיה - אנחנו צריכים להתבייש שהגענו למצב הזה. וזו עוד סיבה עבורנו לקום בבוקר ולהזכיר לעצמנו שאנחנו לא יכולים להתרגל. שיש לנו אחריות. שיש מי שצריכים אותנו. 

לאי-הטיפול הממשלתי בעוני גם התרגלנו. התרגלנו למסיבות עיתונאים, להבטחות, מדי פעם לעדכון הקצבה או שכר המינימום בסכום שאינו מאפשר היחלצות מעוני, ל"רפורמה" בדיור או בבריאות, שלא עושה ממש רפורמה, לפחות לא בעתיד הנראה לעין. אבל מכיוון שהעוני הוא רב ממדי, גם המלחמה בו צריכה להיות כזו והיא דורשת יישום מדיניות חברתית בתחומי התעסוקה, הדיור, הבריאות, הביטחון התזונתי וההתמודדות עם יוקר המחיה. זה כמו פאזל.

אי ביטחון תזונתי משפיע על בריאות, בריאות משפיעה על היכולת לעבוד, תעסוקה בשכר מינימום אינה מחלצת מעוני, יוצרת חובות ומקשה על עמידה ביוקר המחיה, מחירי הדיור אינם מאפשרים מוביליות חברתית, ההתמודדות בגזרות רבות משפיעה על המוטיבציה ועל היכולת להיחלץ מהעוני. ולכן גם הפתרונות דורשים פאזל - תכנית ממשלתית שמערבת את כל משרדי הממשלה הרלוונטיים, גוף מתכלל שידאג לסינרגיה, תקציב רב שנתי ויעד שיחייב את המערכת הממשלתית לפעול באופן אפקטיבי. אי אפשר להתרגל למציאות שמדירה מחיים נורמטיביים רבע מהמשפחות ושליש מהילדים בישראל. אנחנו מבטיחים לא להתרגל. 
הכותב הוא מנכ"ל ארגון לתת.