הבחירות הבאות עלינו לטובה כבר חידדו בעיניי תופעה שצריכה להיות ברורה לכל אחד שיגיע לקלפי: לשמאל הישראלי, גם הציוני, ככל שהוא עוד קיים, אין אידיאולוגיה סדורה שאפשר לבחון את הגיונה או את הרלוונטיות שלה. כל שיש בפי ראשיו לומר לציבור בישראל הוא שהם רוצים להדיח את בנימין נתניהו. לא כדי לעשות משהו אחרת - שכן את הנתונים האובייקטיביים אי אפשר לשנות בהבל פה; גם לא בהסכמי סרק שטובעים אחר כך בדמם של רבים - אלא פשוט כדי לחזור ולהחזיק בהגה השלטון. שרלטנות נטו.



ולשם כך הם מוכנים לעשות הכל, ללא כל עכבות מוסריות. להמליך על עצמם את כל מי שיכול להוביל אותם, בעיניהם, ליעד המובטח. מבלי לפשפש בציציותיו – ומבלי לבחון את השקפותיו בנושאים שהם, לדבריהם, חשובים להם. ורצוי, כך זה נראה, שהמלך החדש יהיה, למצער, גנרל בדימוס. גנץ, יעלון, ברק - הכל הולך. רק שיבטיח שסדר היום הפוליטי שלו הוא רק־לא־ביבי.



זה מגעיל בעיניי, אבל אם בזה הייתה מסתיימת העשייה של המחנה הזה, הייתי מנסח, אולי, את הדברים קצת אחרת. אלא, שכדרכם של אנרכיסטים במקומות אחרים, במחנה הרדיקלי הזה נוקטים שיטות שמתאימות למשטרים לא דמוקרטיים. השיטות הן כאילו דמוקרטיות אבל התוצאה היא לחלוטין לא דמוקרטית.


ובזה יכול להבחין ללא קושי כל מי שמוחו לא נשטף בידי חבורת עיתונאים שמועלים בתפקידם: במשך כל הקדנציה האחרונה - ולמעשה, מאז שנתניהו עלה לראשונה לשלטון - פעלו השמאלנים באותן שיטות: הניסיון לתפור תיקים פליליים נגדו היה רק אחת מהשיטות. היו גם אחרות. הפצת שקרים חסרי שחר, כגון שאשתו זרקה אותו ממכונית השרד באמצע הדרך לירושלים או שמישהו מבני משפחתו התחזה לאחר ונסע לפנמה כדי להפקיד שם את כספי השוחד שהוא קיבל.



ולצערי, מי שנתן לכך יד היו לא רק אנשים המזוהים עם המחנה המטורלל הזה. גם פקידי ציבור ישרים והגונים נדבקו בזוהמה שנשפכה באורח סיסטמטי כמעט ערב־ערב באמצעי תקשורת מרכזיים. החיידק המכונה רק־לא־ביבי דבק ברבים וטובים מבלי שהם אפילו הרגישו בכך או היו מודעים למה שקורה להם; גם במשטרה וגם בפרקליטות וגם במשרד מבקר המדינה – וגם בעוד מקומות. ולי קשה לקבל את זה. לא מפני שאני חושב שיש להשלים עם שחיתות, אלא משום שיכולתי להבחין, ממרומי ניסיוני, בפייק ניוז הנמצאים ביסוד הדברים. אין זה המקום לנתח את “החשדות" בתיקי החקירה – אבל אני יכול להניח בוודאות מוחלטת שמשהו ממש לא ראוי התרחש בלב הפרשה. ודומה, שדי היה להקשיב להדלפות שהגיעו ממקורות אינטרסנטיים באמצעות כתבי החצר של מחנה רק־לא־ביבי כדי להבין זאת.



אז עכשיו מבקשים הסוקרים להבין מפי תומכיו של ראש הממשלה אם דעתם תשתנה אם היועץ המשפטי לממשלה יפרסם את עמדתו לפני יום הבחירות; והתוצאה לא לגמרי מפתיעה.



רובם ככולם לא ישנו את עמדתם, בהיותם מודעים למזימה המתרקמת לנגד עיניהם. זה טוב, אבל זה גם מפחיד. די בכמה עשרות אלפים כדי להפוך את תוצאות הבחירות על פניהן. וזה כבר קרה בעבר: ב־1992 הופצו חצאי אמיתות למכביר, מה שגרם לעליית מפלגות השמאל לשלטון. ואת הסוף כולנו מכירים - עשרות אלפי מחבלים חמושים הורשו להיכנס ארצה במסגרת הסכמי אוסלו. חבל שזה שוב יקרה.