לפני שנתיים נכחתי במכירה פומבית של שעוני יוקרה שנתפסו על ידי המכס. שיאה של המכירה היה הרגע בו אחד הרוכשים הפוטנציאליים הציע סכום של 10,000 שקלים על אחד הפריטים. ההצעה הגבוהה הובילה לשתיקה ארוכה בקהל, הכרוז הכריז : "פעם ראשונה, פעם שניה ו..." לפני הפעם השלישית אותו בחור שהציע 10,000 ₪ רק לפני מספר דקות, העלה את הסכום והכריז: "20,000 שקלים". הבחור הזה זכה כמובן לרכוש את השעון, אבל זה היה נורא מצחיק. בעצם, זה לא היה מצחיק מכיוון שזה לא התרחש אף פעם. הרי אף אדם סביר לא יעשה מעשה טיפשי שכזה. טוב... אדם אולי לא, אבל מדינה בעיצומו של קמפיין בחירות... כנראה שכן.
אחרי שנים ארוכות של מו"מ עם הפלשתינאים הצליחה מדינת ישראל לעמוד כפסע לפני "עסקת המאה" – תכנית שאף אחד לא יודע בדיוק מה יהיה בה, אבל כולם יודעים מה לא יהיה בה – לא תהיה בה עקירת יישובים, ירושלים לא תעמוד על הפרק ואף אדם שמכנה את עצמו "פליט פלשתינאי" לא יחזור למה שהוא מכנה "ביתו". למכרז של טראמפ יש גבולות גזרה ברורים שהוא לא רק התחייב עליהם , אלא גם פעל לאורם.
לאור כל זה מובנת השמחה הגדולה ב"מוקטעה" שנבעה מהטעות הפוליטית והמדינית שביצע בני גנץ. האמירות בדבר תהליך מדיני והיחס הסלחני להתנתקות מאיימות לטשטש את ההשגים שמדינת ישראל עמלה עליהם שנים רבות כל כך. שינוי כללי המשחק מ"שטחים תמורת שלום" לעסקה יצירתית יותר שכוללת ככל הנראה מנופים כלכליים ונורמליזציה עם מדינות ערב הם הישג מדיני ענק עבור ישראל. והישג מדיני ישראלי הוא באותה מידה כשלון מדיני פלשתינאי.
אמירות מהסוג של גנץ הם מחזור לא חכם של קמפיינים משנים עברו. נושא שגנץ חטא בו פעמיים (ועל הפעם השנייה נרחיב מיד) .לא קשה לנחש שההצעה שעומדת על השולחן, זו שתוצג לממשלת ישראל הבאה, תהיה טובה בהרבה מההסכמים שברק ואולמרט לחצו על ההנהגה הפלשתינאית לקבל. חשוב גם לזכור שלצד כל האהדה לישראל – טראמפ זקוק להישג מדיני וכאיש עסקים חד חושים, אם הוא ירגיש שאחד הצדדים מוכן "לוותר עוד קצת" זה ישתקף בעסקה הגדולה שהוא רוצה לסגור.
אם גנץ יהיה זה שירכיב את הממשלה הבאה, הרי שעיסקת המאה של טראמפ תהיה פחות טובה לישראל ויותר טובה לפלשתינאים. ישראל, בדיוק כמו הבחור מהמכרז הדמיוני, יכולה לרכוש את השעון ב 10,000 שקלים, אבל הקמפיין של המועמד האלטרנטיבי לראשות הממשלה צועק בעצם "חכו לנו, עצרו את המכירה, אנחנו כבר נרכוש את השעון במחיר כפול".
יש מספיק נושאים על סדר היום שאפשר לדון בהם , לא להסכים ואפילו להתווכח לקראת הבחירות, אבל חשוב להבין שכל אמירה בנוגע להסדר מדיני רק מעלה את המחיר שנשלם אחרי הבחירות.
כדי לחזק את טיעוניו השתמש גנץ בציטוט מנאום בר אילן של נתניהו. נאום שאפשר לאהוב או לסלוד ממנו אבל זה המיחזור השגוי השני של בני גנץ. נאום בר אילן שייך למו"מ אחר מול אדם אחר. אחד התפקידים של הנהגה , לא רק של מדינה, הוא להביא לתוצאה הטובה ביותר בהתאם לנסיבות. כשם שאי אפשר לצפות ממנכ"ל של חברה יצרנית להגדיל את הרווחים בזמן שמחיר חומרי הגלם קופץ פי 3, כך אי אפשר לצפות למנהיג ישראלי לתוצאות טובות יותר במו"מ שמובל על ידי ברק אובמה, מאשר מו"מ שמובל על ידי דונלד טראמפ.
יותר מתמיד, נשיא ארה"ב רואה במו"מ בין ישראל לפלשתינאים עיסקה שצריך להוביל בה את שני הצדדים להצעה שלא יוכלו לסרב לה (בין אם לא יוכלו לסרב לה כי היא טובה ובין אם לא יוכלו לסרב לה בגלל ההשלכות של הסירוב) מי שרואה את עצמו מועמד להנהיג את המדינה חייב להיות אחראי יותר ולחשוב על היום שאחרי הבחירות ועל ההזדמנות המדינית שספק אם תחזור וקצת פחות על מיחזור קמפיינים ישנים במטרה ללקט עוד מנדט או שניים.