ככל שציפי לבני התבלטה כמנהיגה עצמאית ודעתנית המחויבת לרעיונות מדיניים ולערכים דמוקרטיים, ולא למפלגה, כך הלכה והתנתקה למעשה מהפוליטיקה הישראלית. לבני והמערכת הפוליטית הפכו לשני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם. כל המאמצים לחיבורים, למיזוגים ולשידוכים עלו בתוהו. בסוף דרכה היא נותרה הומלסית פוליטית, מנהיגה בלי ציבור. הפרידה, כמו העשייה הפוליטית שלה, הייתה חדה ומפוכחת. כמעט מתבקשת מאליה. 

לבני החמיצה הזדמנות להקים ממשלה. והציבור בישראל החמיץ אותה. זו הייתה החמצה הדדית. ייתכן שהקדימה את זמנה, ייתכן שאיחרה את המועד. כך או כך, מדובר באבידה פוליטית. מעטים הגברים במערכת הפוליטית שיש להם גמישות מחשבתית כזאת ומכלול כישורים כה מגוון. לבני ניסתה לייצר מציאות ולא להיגרר אחריה. לא חייבים להסכים איתה, אבל אי אפשר שלא להעריך אותה. 

במובנים רבים, הסיפור של לבני מלמד על מעמדן של נשים בפוליטיקה. נוכחות־נפקדות. מצד אחד, נשים הן חלק בלתי נפרד מהזירה הפוליטית, הכלכלית, המשפטית, התקשורתית והאקדמית. מפלגות מתגאות במספר הנשים שמאיישות את המקומות הריאליים ברשימות לכנסת. מצד שני, הדרך שבה נעשית ספירת המלאי היא מביכה. בליכוד התנהל מאבק על משבצת האישה הראשונה. מעט מתמודדות על מספר מוגבל של מקומות, וחוץ מזה – שממה. זה שנים שמפלגת השלטון לא מצליחה לגייס לשורותיה מתמודדות שיאזנו את הרוב הגברי. לא בכנסת, לא ליד שולחן הממשלה ובוודאי שלא בפורום היוקרתי של הקבינט המדיני־ביטחוני. 

על מפלגתו של גנץ אמרו שהיא חיפשה נשים, או בניסוח אחר: גנץ ביקש “לחזק את הרשימה” בנשים. באמת? עד כדי כך קשה? רק גנרלים מסתובבים ברחובות? רק גברים מוכשרים, כריזמטיים וערכיים יש למכביר, ואילו את הנשים צריך לחפש בנרות, לבחור בפינצטה? 

פוליטיקאיות ותיקות חשו על בשרן את תפיסת העולם השוביניסטית־מיליטריסטית המאפיינת יותר משנות דור את הפוליטיקה הישראלית. הן התאימו את עצמן לזירה הגברית בטון הדיבור ובצורת הלבוש. במידה רבה, הנחת העבודה, גם היום, קובעת כי פוליטיקה היא עסק של גברים. כרטיס הכניסה לזירה הפוליטית אינו שוויוני. אישה תמיד זקוקה לדבר מה נוסף. גבר יכול להיות בינוני ולדלג מתפקיד לתפקיד. אישה חייבת להצטיין, בבחינת להיות או לחדול. 

מובן שמוטב שנבחרי הציבור יהיו העלית של החברה הישראלית. אבל גם השאיפה למצוינות ציבורית צריכה להיות שוויונית. לכן, כל עוד הזירה הפוליטית מסוגלת להכיל כל כך הרבה גברים בינוניים (ומטה), עליה להיות מסוגלת להכיל מספר שווה של נשים בינוניות. 

אפשר לאמץ נוסחה פשוטה למדי: בכל רשימה ישובצו בשיטת הריצ’רץ’ גברים ונשים, בלי שריונים ובלי טובות. העדפה מתקנת צריכה להיות שמורה למיעוטים ולמגזרים שלא זוכים לייצוג. שוויון לנשים צריך להיות מובן מאליו. אנחנו לא מגזר; אנחנו מגדר. לפחות 50% מהאוכלוסייה. לכן, כל רשימה צריכה להתחלק באופן שווה בין גברים ובין נשים ובכל ממשלה צריכים לשבת נשים וגברים במספר שווה. אני מכירה בצער בעובדה שכל עוד אין שוויון, ספירת מלאי היא רע הכרחי. זו הדרך היחידה לעמוד על המשמר. 

הגיע הזמן לומר למי שירכיב ממשלה: נשים הן שותפות שוות. יש לדרוש ממנו למנות נשים ולא לצרף לקואליציה מפלגות המדירות נשים. הסירו את המסיכה מעל פני חברי הכנסת החרדים המעסיקים נשים בלשכותיהם, יושבים לצד נשים בוועדות ובמליאה, אבל אינם מאפשרים לנשים להיבחר. הטיעון שזו אמונתם הדתית אינו יכול לכסות על אידיאולוגיה מפלה ולא שוויונית. “כל כבודה בת מלך פנימה”, היא הגרסה החרדית ל”תהיי יפה ותשתקי”. אלה ביטויים שמוטב שיחלפו מהעולם. רק כשהמדירים יהיו מודרים, המערכת הפוליטית תתחיל להתאזן.