אושרת קוטלר שייכת לדור השלישי של האליטה ההומניסטית הישנה והגוועת, ששלטה ביישוב ובמדינה יותר מ־100 שנים, ועכשיו משמיעה את שירת הברבור שלה שצורמת באוזני הישראלים הלאומיים. רחל המשוררת, הכוהנת הגדולה של מייסדי ההומניזם הציוני, ביטאה את רוחו בשירה “יום בשורה": “אני לא אובה בשורת גאולה/ אם מפי מצורע (רוויזיוניסט – א"מ) היא תבוא". וכן בשירה “אל ארצי": “לא שרתי לך ארצי/ ולא פיארתי שמך/ בעלילות גבורה/ בשלל קרבות".

ההומניזם של רחל וחבריה היה מכוון כלפי איומים חיצוניים – ערבים. לעומת זאת, יחסם של אלה כלפי יריביהם הפוליטיים מהאסכולה של הציונות האסטרטגית־לאומית שהנהיג זאב ז’בוטינסקי היה אנטי־הומניסטי – השמצה והחרמה. ההומניסטים סבלו על שהציונות גורמת עוול לערבים, ובעצמם גרמו אותו סוג של עוול ליהודים שכפרו באידאולוגיה שלהם. עם בנימין נתניהו ומירי רגב הגיעה עת הנקם.

אנשי האליטה ההומניסטית כל כך האמינו בצדקת דרכם, עד שטעו לחשוב שגם הערבים מאמינים בה ודחו את קריאת ז’בוטינסקי לבנות “קיר ברזל", צבא, שירתיע אותם מלנסות להשמיד את המפעל הציוני ואת מדינת ישראל. התוצאה: הערבים לא נרתעו, ונקלענו מאז הצהרת בלפור ל־100 שנות מלחמת התשה עם התפרצות של מלחמות סדירות אחדות. 

בן גוריון אימץ את רוב התפיסות שלו. זאב ז'בוטינסקי. צילום: לע"מ
 

הכהן הגדול של הדור ההומניסטי השני, המשורר נתן אלתרמן, הבין שיש צורך בעלילות גבורה וגם שיבח את הגיבורים. עם זאת, הוא גינה בשירו “על זאת" את “המצורעים", אנשי הגדוד השלישי של הפלמ"ח, שטבחו ערבים בכיבוש לוד: “והנער חייך בשיניים חלב: ‘אנסה המקלע’... וניסה!/ רק הליט הזקן את פניו בידיו.../ודמו את הכותל כיסה".
 

המנהיג הפוליטי של הציונות ההומניסטית, דוד בן־גוריון, אימץ את רוב תפיסות ז’בוטינסקי ובוודאי את קיר הברזל. הוא הורה להפיץ את השיר “על זאת" בקרב חיילי צה"ל. אבל לג’סטה הזאת לא הייתה השפעה על המהלך התרבותי ההיסטורי, כי הזקן נכשל בהקמת קיר ברזל, אף שניסה, ומלחמת ההתשה ההיסטורית המשיכה, עם התפרצויות של לחימה סדירה. ב־1967 קרס ההומניזם הציוני: ישראל בהנהגת שני הדורות ההומניסטיים הראשונים השתלטה על ארץ ישראל השלמה ועל יושביה. אלתרמן הצטרף למחנה הלאומי ונמנה עם מייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, וגולדה מאיר סירבה לוותר לא רק על יהודה ושומרון אלא גם על מדבר סיני. ראשי ממשלות שביקשו לשמר את האידיאולוגיה ההומניסטית, גולדה, אשכול ורבין, אף לא ניסו להחליף את צה"ל המיליציוני בצבא מקצועי באיכות גבוהה, וגם לא הבינו את שהבין הפילוסוף הרומי מרקוס טוליוס קיקרו, ש"בשאון כלי המלחמה שותקים החוקים". 
 

המהפך הפוליטי ב־1977 העלה אומנם לשלטון את חניכי ז’בוטינסקי, שמנרדפים הפכו לאדונים, אך גם הם הזניחו את קיר הברזל של אביהם המייסד ולא הבינו שבלעדיו אין סיכוי להרתיע את הערבים, לסיים את המלחמה ולהגיע להסדר. כך נקלענו לפרדוקס שהחוקים הם הומניסטיים והצבא המיליציוני אינו מסוגל לקיימם. דבריה של קוטלר מבטאים זעקה של הדור השלישי הנכחד של הציונות ההומניסטית, שאין לה פתרון של ממש, כי המלחמה נמשכת, כי הקיר הוא לא מברזל אלא מקורי עכביש, כלשונו של נסראללה, וכי רוב הישראלים שואפים להשמיד את האויב ולא לרחם עליו.