אנשים שלא יודעים מהי המשמעות של לגדל ילדים לבד עלולים לחשוב בטעות שאם אישה מקבלת מזונות מהגרוש שלה ועובדת, די לה בכך כדי לכלכל את משפחתה. זה פשוט לא נכון, ולא רק לגבי אלפי נשים כמוני, שהן נתמכות קצבת מזונות מהביטוח הלאומי, כאשר לגרוש אין יכולת לשלם את הקצבה.
האבסורד הוא שכשאני רוצה לצאת לעבוד, זה כרוך בהמון הוצאות. זה לב הבעיה. כל תהליך הגירושין כרוך בהוצאות שאת יוצאת מהן חבולה כלכלית ונפשית. אחרי שאיכשהו מתאוששים מזה, מתחיל הסיוט של הגירעון בבנק. אם רציתי להתקדם בעבודה שלי בתור גננת, לא יכולתי כי לא היה לי תואר ראשון. כדי ללמוד אני זקוקה לכסף גם לשכר לימוד, אבל גם לבייביסיטר, לנסיעות וכו' - ואין מהיכן לקחת. אז אני מחפשת עבודה אחרת. עבודת משמרות יורדת מהפרק. בראיון לעבודת יום, המעסיק שומע שאני חד־הורית ושואל מה יקרה אם אצטרך לעבוד שעות נוספות כשילדה שלי חולה. ואז, כשאני שוטחת את הקושי בלמצוא סידור לילדים בהתראה קצרה, הוא לא ישכור אותי.
היום, גם אחרי ארבע שנים שבהן כיהנו בממשלה ובקואליציה חברי כנסת ושרים שאומרים שהם חברתיים ודואגים לנשים כמוני, שום דבר לא השתנה. אין לי, אם חד־ הורית, נתמכת ביטוח לאומי מהפריפריה, שום הנחות בצהרונים. כדי להתקבל למעון יום מסובסד אני צריכה לעבוד ברמה הכי נמוכה כדי להיות זכאית. האבסורד הכי גדול הוא התלות בגובה קצבת מזונות הילדים מהביטוח הלאומי, שנכנס אף הוא לגובה ההכנסה שלי. אנחנו כבולות לעוני כפוי מכל הכיוונים. המדינה לא מעודדת אותנו לצאת ולעבוד ולא נותנת לנו כלים, לא להתפתח מקצועית ולא להיות עצמאיות. לא רואים אותנו כתורמות לחברה, וזאת מלחמה יומיומית.
גדל פה דור של ילדים שמשלמים מחיר על לא עוול בכפם ואמהות רבות כמוני שמשתדלות לתפקד, מאבדות שליטה על הילדים כשהם גדלים. זה קורה גם במשפחות שבהן זוג הורים עובדים, אז קל וחומר במשפחות חד־הוריות. המדינה כולאת נשים בתוך מעגל מתיש של הישרדות ודנה עשרות אלפי ילדים לחיים קשים, לפעמים להידרדרות לרחוב, לסמים ולעוני. מה שמחזיק אותי שפויה היא האמונה שלי. אני מבקשת מחברי הכנסת והשרים שייבחרו – תראו לנגד עיניכם את הילדים.
זהורית עמור, אם יחידנית לארבעה