בפאב אנגלי במחוז קמבריה מתקיימת מדי שנה תחרות השקרן הגדול בעולם - מסורת משונה שהחלה במאה הקודמת. פוליטיקאים ועורכי דין אינם מורשים להשתתף, משום שלפי כללי התחרות הם “טובים מדי בלשקר”. מתברר שגם לשקר יש גבולות. לא אצלנו, במיוחד בימים אלה. כאילו נשכחה מכל הפוליטיקאים עובדה אחת בסיסית: מערכת בחירות היא תחנה בזמן והזדמנות לכריתת חוזה חדש או לחידוש החוזה הישן בין הציבור לבין המועמד המבקש את אמונו. ותנאי לכל חוזה הוא החובה לדבר אמת ולפעול בתום לב. 



אלא שהחובה הזאת מופרת מדי יום ביומו. מערכת הבחירות הנוכחית נגועה בשקרים ובספינים עד כדי כך, שאפילו הפוליטיקאים לא מצליחים לעקוב אחרי השקרים של עצמם. מי שנתפס בשקר מנסה להיחלץ ממנו באמצעות שקר אחר. אם פעם השקרים היו “שקרים שקטים, שקרים קטנים... שטים הם הס על פני הזרם, שטים הם עצומי עיניים”, כמאמר השיר הנפלא של תרצה אתר, השקרים היום הם גלויים וחסרי בושה. אנשי ציבור משקרים בלי למצמץ, בהנחה שמשהו כבר יידבק ויישאר בתודעה הקולקטיבית. 
 
“זה לא שקר, זה קמפיין”, הם אומרים, ולטראמפ זה הרי הצליח, וממילא הזיכרון הציבורי קצר. הכל עובר בשקט מתחת לסונר הציבורי: מפרשת הצוללות וכתב החשדות הכבד נגד נתניהו עד הטלפון של גנץ, מתמונת הסלפי שמירי רגב הודרה ממנה עד שאלת האחריות למצב הביטחוני בדרום, ולעזאזל העובדות. 
 

זה לא נולד עכשיו. זכורה לנו אמירתו של יצחק שמיר שמותר לשקר למען ארץ ישראל, אבל הרשתות החברתיות והצלחת הפייק ניוז בארצות הברית הביאו את התופעה לממדים בלתי נסבלים. איך יכול הציבור להתגונן מפני מתקפת השקרים? קודם כל, לאמץ מידה של ספקנות בריאה. היה זה שר החינוך זלמן ארן שאמר שהוא הולך אחרי בן־גוריון בעיניים עצומות, אבל מדי פעם פוקח עין אחת כדי לוודא שהזקן עצמו אינו הולך בעיניים עצומות. אם הדברים נכונים לגבי מנהיג בשיעור קומתו של בן־גוריון, הם ודאי נכונים כשמדובר במנהיגים של היום.
 
יש תחום אחד שבו דווקא נחשפה האמת. החתירה לשלום כאילו נעלמה ממצעי המפלגות, אפילו כמס שפתיים. ישראל משקיעה הון עתק בביטחון, אבל ההשקעה הזו לא מניבה תשואה מדינית. בקמפיין הבחירות של 1996 סיסמת הליכוד הייתה “נתניהו. עושים שלום בטוח”. מאז השלום נותר בתפילות. נתניהו ויתר אפילו על התקווה לשלום והימר על הפחד והייאוש, רגשות רבי עוצמה. עכשיו הוא שב ומבקש את אמון הציבור בסיסמה “דווקא נתניהו”. מלכודות הפחד שטמן עשו את שלהן. הציבור אכן נואש ברובו מהסיכוי למצוא פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני. נתניהו השריש את התפיסה שמלחמה היא הרע ההכרחי, תוך שהוא מנצח עליה, מנמיך ומעלה את גובה הלהבות של הפחד הקיומי הישראלי לפי צרכיו הפוליטיים ובניגוד לחובתו המוסרית.
 
גם זו הפרה בוטה של תנאי החוזה הלא כתוב בין כל מנהיג בישראל לבין הציבור: להפוך כל אבן כדי לחתור לשלום. מי שיבוא אחרי נתניהו יגלה שבזירה הפלסטינית הקופה המדינית ריקה. לישראל אין תוכניות מגירה והיא פועלת לפי המשל היהודי העתיק – מחכה שהכלב ימות או שהפריץ ימות. בשיטה הזאת, לא יהיה כלום כי אין כלום. 
 
בבחירות הקרובות לא צריך לבחור בין אמת או חובה, כמו במשחק ילדים. אסור להשלים עם תרבות השקר, כשם שאסור להשלים עם הייאוש. שחיתות ציבורית ומלחמה שאף פעם לא די לה הן בבחינת הפרת אמונים. מומלץ לבוחר הנבוך לבחור רק במועמדים העומדים בתנאים היסודיים של החוזה: אנשים ישרים ובעלי חזון. נדמה לי שזו הנוסחה היחידה שאפשר לחיות איתה בשלום.