אילו התוכנית "עובדה" - שתיארה כיצד בני גנץ כרמטכ"ל סיכן חיילים בקלות דעת וביהירות במבצע חשאי בסוריה - הייתה עוסקת בנתניהו, הארץ הייתה רוגשת ורועשת, והתקשורת לא הייתה מרפה. לו "עובדה" הייתה חושפת שנתניהו ולא גנץ היה זה שהתעלם מהמלצותיו ומהפצרותיו של ראש אמ"ן דאז אביב כוכבי, אתרי האינטרנט היו מפמפמים פולו־אפים מבוקר עד ערב. לו נתניהו היה מתעלם מאזהרות המטכ"ל בנוגע לכך שהחיילים לא מתורגלים ושנגזר על מבצע הבוסר להיחשף, ופוקד לקיימו כפי שעשה גנץ, מהדורות החדשות ויומני הרדיו היו מצטטים תגובות של כל זב ומצורע ומניעים גלגל שיניים שהיה מוליד ידיעות על זעם ציבורי המתורגם לדרישה לוועדת חקירה - והליכוד היה צונח בסקרים.
אבל היות שלא מדובר בנתניהו, אלא בבובת הפורצלן השבירה המלוהקת בתפקיד התקווה הלבנה הגדולה של שונאי נתניהו, התקבלה המהדורה המדהימה של "עובדה" בקול דממה דקה. התעסקו בחפרפרות במטה ובראיון המגומגם ליונית לוי המצוינת ובדיליי הארוך בשידור בערוץ 13 - הכל כדי לטשטש את סימני השאלה המהותיים לגבי אופיו, להבדיל מכישוריו הפוליטיים והתקשורתיים של גנץ.
לאילנה דיין מגיע יישר כוח גדול על התחקיר ובעיקר על אומץ הלב לפרסם אותו בעת הזו. ובהקשר זה מותר לשאול למה ערוץ 12 העביר את התוכנית מתחת לרדאר, במחתרת, ללא קדימונים כמעט. ובמקביל יש לתהות לאן נעלם התחקיר של רביב דרוקר בערוץ 13: מי אתה בני גנץ?
בדרך כלל אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני. בקשת איחוד מפלגות הימין לקדם את מועמדי עוצמה אל המקומות שיועדו להם ברשימת האיחוד לכנסת, בעקבות פסילת מיכאל בן ארי, פותחת בפני בג"ץ הזדמנות שנייה לתקן את הרושם הראשוני הקשה של ההחלטה לפסול את מועמדותו של בן ארי לכנסת.
מדובר בהחלטה חסרת תקדים שבג"ץ קיבל חרף החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית. במקביל החליט בית המשפט העליון, כהרגלו, לבטל את החלטת ועדת הבחירות לפסול את בל"ד ואת ח"כ עופר כסיף. צירוף ההחלטות הסותרות, על פניהן, הוא זה שגם הציבור שאינו נמנה עם חסידי בן ארי מתקשה לקבל.
להערכתי, השופט אהרן ברק לא היה מאפשר לפסול את בן ארי. בתמצית הנימוקים שבג"ץ פרסם, כנראה בעקבות הביקורת הציבורית, הוא התעלם מקביעה עקרונית, מהותית ותקדימית של ברק. בית המשפט העליון מפי ברק אישר את מועמדותו של ברוך מרזל ב־2003, משום שלהבדיל מערעור על פסילה של מועמד או מפלגה, שבו דנה הוועדה מחדש לגופו של עניין, הרי במקרה שוועדת הבחירות מאשרת מועמד, אפילו חושבים שופטי בג"ץ כי הוועדה טעתה, הם אינם שמים את שיקול דעתם במקום שיקול דעת הרוב בוועדה, אלא במקרים של חריגה מרחיקת לכת ממתחם הסבירות.
לא הייתה בתמצית הנימוקים שפורסמה כל התייחסות לקביעה המשפטית הכל כך עקרונית של בית המשפט העליון. דברי ברק אינם תורה מסיני, והעליון אינו כבול בתקדימי עצמו, אבל סטייה מהלכה כה מרכזית של העליון מחייבת לפחות הסבר. אי־התייחסות נראית כמעט כזלזול בהלכת ברק בנדון.
הנשיאה אסתר חיות התבשמה אולי מהרוב הגדול שתמך בהחלטות. זו טעות אופטית. בפועל הצדיקה התוצאה את טענותיהם של שרת המשפטים איילת שקד, של השר יריב לוין ואחרים הרואים צורך לאזן את בית המשפט מבחינת השקפת עולמם של השופטים על ידי צירוף שופטים ראויים ובעלי כל הכישורים, אבל כאלה שלא תומכים במרצ או בעבודה. שהרי שני השופטים שהתנגדו לגזירה הלא שווה בין קצוות הספקטרום הפוליטי - נעם סולברג ודוד מינץ - נחשבים כבעלי השקפת העולם של רוב הציבור הישראלי.
הבקשה שמונחת בימים אלה בפני בית המשפט היא מסוג הבקשות שקבלתן עושה צדק. היא אינה פוגעת באיש ללא הסכמתו המפורשת, ואינה פותחת פתח תקדימי. לפנינו רשימה הפונה על דעת כל מפלגותיה וחבריה, שמוכנים לזוז לאחור ברשימה כדי לתקן עיוות שנוצר על ידי פסיקה של בית המשפט העליון, שמוליכה בסבירות גבוהה לשלילת ייצוג ולפסילה בפועל של מפלגה שלמה, בניגוד גמור להחלטה מפורשת של בית המשפט העליון, שדחה באותו דיון עצמו בקשה לפסול את המפלגה.
זהו בדיוק המצב שבו פרשנות חוק תכליתית מפעילה מבחני סבירות וצדק, שחזקה על המחוקק שהתכוון שיופעלו בפרשנות החקיקה. מורשת ברק היא להתייחס למהות ולתת פירוש סביר לסיטואציה; פירוש של בני אדם ולא של דקדוקי עניות מילוליים. במקרה זה תוצאתו של פסק דין אפשרי משפטית ואמיץ ברוח אהרן ברק, על אף שהוא לכאורה טכני באופיו, עשויה לפייס ציבור החש נפגע ומבוזה מהחלטת בג"ץ. ואולי פסק דין כזה יצליח לשכנע את הציבור שייתכן שהרחקת בן ארי מול אישור כסיף ובל"ד נבעו גם אצל שופטי הרוב מהכרה משפטית טהורה, ולא מרדיפה הנובעת מהטיה פוליטית.
התשובה על השאלה הקלאסית: "למה יהודי נוהג להשיב לשאלה בשאלה?" היא "למה שיהודי לא ישיב לשאלה בשאלה?". בראיון של נתניהו לקרן מרציאנו ועמית סגל, בעקבות הניסיון של חבורת גנץ־לפיד לקשור אותו לתיק הצוללות, נותרה נקודת תורפה אחת שאותה הציבור התקשה להבין, והיא אי־שיתוף שר הביטחון והרמטכ"ל בהחלטה למכור את הצוללות למצרים.
היות שמסירת האמת במקרה זה אינה אופציה, כי היא כרוכה בנזק מדיני ואולי ביטחוני, צריך היה נתניהו לערפל או לתת תשובה אחרת שאינה שקר. קוראים לזה הסברים: ראש הממשלה אחראי באופן ישיר על יחסי החוץ ועל שירותי הביטחון. בנושאים בין־מדינתיים ובענייני המוסד אינו חייב התייעצות עם הרמטכ"ל ושר הביטחון. בייחוד כשמדובר בצוללות נחותות יחסית, שמצויות גם בידי טורקיה ויוון ושאפשר לרכוש דומות להן גם ברוסיה ובקוריאה הדרומית.
ובכלל, הצורך בהסכמת ישראל למכירת נשק גרמני לשכנותיה לא נולד ממקום ביטחוני נטו. יותר מכל היבט מעשי הוא נבע מצורך פנימי גרמני, סמלי ומוסרי, שלא להיתפס בעיני זולתם ועצמם כמי שמסכנים יהודים.
אהוד ברק כבר הגיע בזמנו להסכמות עם חוסני מובארק בדבר קבלת הצוללות הללו. בחירת מוחמד מורסי טרפה את הקלפים, ובחירת א־סיסי החזירה את המצב לקדמותו. זה הכל, אך זה לא מספיק. לדעתי, הייתה לנתניהו תשובה מצוינת, לא תקנית אך מאוד אמיתית על שאלתה של מרציאנו, דווקא לאור העובדה שמדובר בסוד שמי שלא צריך לדעת אסור שידע: "את הרי יודעת מי היה באותה עת הרמטכ"ל? בני גנץ. ומי היה שר הביטחון? בוגי".
לאחר שידור התוכנית "עובדה" בעניין גנץ, לאחר דוח מבקר המדינה ודיווח המשטרה על עדותו של יעלון בנושא הצוללות - את התשובה הזו היה מקבל הציבור שאינו נמנה עם שונאי נתניהו המובהקים.