אין סמלי יותר מ”ועידת ישראל לדמוקרטיה” של עיתון הארץ לשמש במה להודעה על פרישתה/ פיטוריה של אושרת קוטלר, מגישת המגזין במוצאי שבת בערוץ 13, מהעיתונאיות הדעתניות היום בטלוויזיה. מופתעת מן השאלה הישירה, בשידור חי, הכחישה קוטלר מכל וכל את עזיבתה. "לא פיטרו אותי ואני לא הולכת לשום מקום", אמרה נחרצות בטון הקוטלרי המוכר, לאחר ששיבחה את מנהליה על כך שאינם פוגעים בחופש הביטוי שלה. 

בהודעה מאוחרת השתנתה הגרסה ונמסר כי היא יוצאת, לבקשתה, לחופשה ארוכה. ייתכן שכך הם פני הדברים, אבל אין לנתק אותם מהתבטאותה לפני כמה שבועות בעניינם של חיילים מגדוד נצח יהודה שהתעללו בפלסטינים. בסיום כתבה ששודרה במגזין סיכמה: “שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם. זו התוצאה של הכיבוש”.


אפשר לחלוק על קוטלר אבל אסור להשתיק אותה. מותר לשאול אם עיתונאית, מגישת חדשות, יכולה להביע עמדה פוליטית תוך שהיא מנצלת את הבמה שהופקדה בידיה. קוטלר חושבת שזו חובתה המוסרית והמקצועית. לא חייבים להסכים אתה. אבל המתקפה הפרועה של פוליטיקאים ציניים וההסתערות המתלהמת עליה ברשתות החברתיות חייבות להדאיג כל מי שחרד לחופש הביטוי, מערכי היסוד של כל משטר דמוקרטי. 


קוטלר הצהירה באומץ כי איש לא ישתיק אותה, אבל באותה נשימה אמרה כי היא מפחדת. היא הודתה כי הלחץ עשה את שלו, בעיקר האיומים לפגוע בילדיה: “לא בא לי לקחת יותר סיכונים. בחודש האחרון לא בא לי לומר את דעתי, אני בטראומה”.


זו צריכה להיות טראומה לא רק לקוטלר אלא לעיתונות בכלל. זו מציאות עוועים: עיתונאית בישראל חוששת לחייה ולחיי בני משפחתה ונאלצת להסתובב עם
אבטחה אישית. תמרור אזהרה שאין להתעלם ממנו. האינטרס הדמוקרטי מחייב תקשורת עצמאית, פתוחה, אמיצה וביקורתית, ולא תקשורת מטעם, צייתנית, חנפנית ומתקרנפת. 


אין להתכחש לעובדה שגם עיתונאים אינם חפים מטעויות ומהתבטאויות מיותרות. זה קורה לכולם, גם לבכירים ולמנוסים שבעיתונאים, ואם טעו, טוב שיתנצלו. אבל ההתנפלות חסרת המעצורים מעניקה לגיטימציה למסע דה־לגיטימציה שמתנהל בשנים האחרונות, וביתר שאת בתקופה האחרונה, נגד התקשורת, משל הייתה אויב העם. זו טעות יסודית בהבנת תפקידה של התקשורת בחברה דמוקרטית. 


לא לחינם קבע בג”ץ קול העם את נוסחת האיזון שלפיה חופש הביטוי יוגבל רק אם קיימת ודאות קרובה כי הגשמתו תביא לפגיעה קשה, רצינית וחמורה לשלום הציבור. ב־1985 קיבל השופט אהרן ברק את עתירתו של הרב מאיר כהנא נגד רשות השידור, שסירבה להעניק לו במה. הוא קבע כי חופש הביטוי כולל גם את החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, ובכלל אלה דעות גזעניות. מאז הקצינה החברה הישראלית ובג”ץ נסוג מעט. הוא קבע כי חופש הביטוי יוגבל גם במקום שהוא מערער את הסובלנות ההדדית, אבל רק במקרים חריגים שבהם הפגיעה ברגשות הציבור קשה ומכוונת. ברוח זו פעל בית המשפט העליון כשפסל בעת האחרונה את מועמדותו לכנסת של מיכאל בן־ארי מעוצמה יהודית. בכך סומנו למעשה גבולות הגזרה. 


קוטלר, שכבר הבהירה את דבריה והתנצלה עליהם, היא חלק מהעיתונות הישראלית המגוונת שיש בה היום לא מעט עיתונאים וכלי תקשורת המבטאים עמדות ימניות, לעתים במילים בוטות לא פחות מאלה שהשתמשה בהן. טוב שכך. שוק הדעות חייב להיות פתוח ורבגוני, משוחרר מהצורך לאזן בכל נקודת זמן התבטאויות מימין ומשמאל. תפקידה של העיתונות לפעול בהגינות ולספק לצופים, למאזינים ולקוראים מידע חדשותי אמין, בד בבד עם דברי פרשנות, לעתים ביקורתיים, כדי להבהיר את ההקשר הרחב יותר, שהוא לפעמים סמוי מן העין. זו זכותה. זו גם חובתה.