זו בוודאי לא הפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל שהבחירות הופכות משמעותיות במיוחד, ותחושת המחויבות האזרחית כבדה. בישראל חיים כיום רבים, לא רק בשמאל ובמרכז, בתחושת מרירות על כך שהפכו שקופים בעיני הממשלה.

בבחירות 1973, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, שרתה אווירת מיאוס חזקה בעם משלטון המערך. למרות המרירות הגדולה, גולדה מאיר הייתה היחידה שהצליחה להקים קואליציה. המערך איבד חמישה מנדטים בלבד בהשוואה לבחירות הקודמות, אבל המהפך דפק בדלת. פרסום דוח ועדת אגרנט הביא ללחץ ציבורי שגרם להתפטרותה של גולדה, ועם תחושת תסכול ממעשי השחיתות השלטונית נזרעו הזרעים למהפך של 1977, שסיים כמעט 30 שנה של שלטון שמאל.

ישראל 2019 היא ישראל שאזרחיה מובסים. הפעם לא בגלל אויב אכזר חיצוני, אלא בעיקר בשל תהליכים פנימיים שריסקו את היכולת של רבים לחיות חיים מהוגנים ובסולידריות בסיסית.

על פניו, נראה כי ישראל היא מדינה מוצלחת עם צמיחה כלכלית וצבא חזק. אך מי שחי פה יודע היטב כי מתחת למעטפת הזוהרת מסתתרים קשיים רבים. הצמיחה הכלכלית אינה מחלחלת לשכבות הביניים ולשכבות הנמוכות. כולנו משלמים היום הרבה יותר עבור בריאות, סיעוד וחינוך. הדיור רחוק מאוד מהשגה. המחלפים שנסללו ברחבי הארץ אינם מסייעים למי שעומד בפקקים האינסופיים המתנקזים למרכז. מי שאין ידו משגת רכב, אינו יכול לסמוך על תחבורה ציבורית יעילה.

ממשלת ימין בראשותו של נתניהו לא תוכל לתת מזור לבעיות בסיסיות אלו. המגמות הניאו־ליברליות יתעצמו והקפיטליזם החזירי יחסל כל חמלה. מי שחזק - יתחזק. הבינוניים והמוחלשים, לעומת זאת, ייוותרו לכשלי השוק.

גם תחושת הביטחון של אזרחי ישראל תלויה על בלימה. מחאת תושבי עוטף עזה שהגיעה לתל אביב בסוף השבוע חצתה מפלגות. היא ביקשה לזעוק את כאבם של תושבי האזור כולם, שחשים שאין מי שסופר אותם ואת כאבם.

אלא שהבעיות החומריות, חשובות ככל שיהיו, הן רק השכבה העליונה של מה שמונח מחר על הכף: זכויות היסוד שלנו כאזרחים, ובכלל זה זכות לחיים בכבוד, לשוויון ולהגנה מפני אפליה. אלו זכויות שמדינה דמוקרטית צריכה לוודא שהן מוקנות לכולנו.

הקמת ממשלת ימין בראשותו של נתניהו למעשה תנטרל את תפקידה זה של המדינה ותחליש את המחויבות שלה כלפי האזרחים. מעבר להיבטים הכלכליים, ההשלכות של תהליך זה על האזרחים יהיו מסועפות. החלשת בג”ץ ושל שומרי סף אחרים היא החלשה של כל אזרח, ללא קשר לעמדתו הפוליטית. כל אחד עלול למצוא את עצמו ביום סגריר אחד חשוף לקשיי החיים, ליחס מפלה או להתעמרות שלטונית. הדרך לכפייה דתית, לביטול חופש ההפגנה, לחופש הסתה, לצמצום חופש העיתונות, לקיצוץ בקצבאות נכים ולהחמרת הקריטריונים (הקשים מאוד ממילא) לדיור ציבורי תהיה קצרה.

מדינת ישראל זקוקה היום לחמלה. אזרחיה כולם - להגנה. ממשלת ימין בראשות נתניהו לא תוכל לספק זאת. במידה שתקום, תחושות התסכול, עם תחושות המיאוס מצחנת השחיתות השלטונית, לא ייעלמו. הן יתנקזו למחאה המונית. ימיה של הממשלה הזו יהיו ספורים ביותר.