ממשלת נתניהו תקום ותתנהל על פי שלושה מסמכים כובלים: הסכמים קואליציוניים, קווי יסוד, ונספח לדרכי עבודת הקואליציה. בכל אחד מהמסמכים האלה נמצא חלק מהפאזל שמרכיב את נוסחת ההישרדות של ראש הממשלה. בה במידה, טמונים בהם גם מוקשים עם מנגנוני השהיה, שיתפוצצו לפי האינטרסים הפוליטיים של חברי הכנסת, בדרך כלל מן השנה השנייה לכהונת הממשלה. 

כאשר יובל נאמן תהה בשעתו מה לעשות בהסכם שהופר עם מפלגתו, התחיה, השיב לו ראש הממשלה, יצחק שמיר, “תשים אותו במוזיאון”, (לפי גרסה אחרת, שמיר הציע לתלות את ההסכם על הקיר). כך שגם הסכם כזה הוא לא תעודת ביטוח. מימושו תלוי בגודל הסיעה, הקואליציה והתיאבון הפוליטי של המנסחים. 

מחד גיסא, טוב יעשה נתניהו אם יקיים את ההסכמים שהוא חותם עליהם. מאידך גיסא, כמי שניצב בראש המגדלור, הוא היה כבר צריך ללמוד את מה שהבינו לפניו רבין, שרון ואפילו אולמרט: “דברים שרואים מכאן לא רואים משם”. לכן חובה עליו לסמן את הדרך לספינה ששמה מדינת ישראל, המיטלטלת על מים סוערים ולא להיכנע לגחמות. 

אבל נתניהו לא שם. הוא מוסיף להתפלש בפוליטיקה קטנה. עיון בהסכמים הקואליציוניים ובקווי היסוד של הממשלות האחרונות מלמד כי ככל שההסכמים ארוכים ומפורטים, כך קווי היסוד קצרים ומעורפלים. ההסכמים הקואליציוניים הם רשימות מכולת של משאלות לב מגזריות, שבתוכן מסתתרת ציפור הנפש של כל אחת מהשותפות. אצל החרדים וליברמן (בתמונת ראי) מדובר בחוק הגיוס ובסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. אצל איחוד מפלגות הימין ההתנחלויות ואצל נתניהו שוק התקשורת, כשבקדנציה הזו יתווספו שני גלגלי הצלה: חוק החסינות ופסקת ההתגברות. 

החוק הישראלי מעניק למועמד לראשות ממשלה ארבעה שבועות להרכיב קואליציה, עם אופציה להאריך את המועד בשבועיים. במונחים פוליטיים מדובר בנצח. בהתחשב בכך שלכל השותפות אין אלטרנטיבה אחרת, התוצאה היא בזבוז זמן משווע המאפשר למפלגות הקטנות לנהל משא ומתן קשוח וסחטני, לא על עקרונות, אלא על ת”ת – ולא, אין מדובר ב”תלמודי תורה” אלא ב”תפקידים ותקציבים”. נתניהו ישלם כדי לקנות שקט, זמן ובעיקר שיתוף פעולה למהלכים שיחזקו אותו ויחלישו את בית המשפט. למי שלא שם לב, הכף של הדי־9 כבר הונפה. 

ראש הממשלה יגלה נדיבות במשא ומתן, וקרוב לוודאי שייענה לדרישות של שותפותיו, אבל תג המחיר ייקבע בנספח להסכמים, שהוא המסמך החשוב מכולם. בשתי הקדנציות האחרונות של נתניהו נקבעו בנספח לקווי היסוד של הממשלה דרכי העבודה של הקואליציה. מדובר במסמך דרקוני, שלמעשה כובל את ידי חברי הכנסת והסיעות במחויבות שמאיינת כמעט לחלוטין את עצמאותם. המשמעת הקואליציונית הופכת את חברי הכנסת למריונטות שמופעלות על פי רצון הממשלה. מדובר בכתב כניעה, בשם היציבות הקואליציונית. בפועל, הממשלה עושה שימוש תדיר בכלי הפרלמנטרי הזה כך שהתוצאה היא שליטה מלאה של הממשלה בכנסת.

על פי הנספח מ־2015, חברי הקואליציה התחייבו לתמוך בכנסת בהצעות חוק שיוגשו מטעם הממשלה, ונאסר עליהם לקדם הצעות חוק פרטיות שהממשלה מתנגדת להן. כל הצעת חוק תקציבית חייבה אישור ועדת שרים לחקיקה. כל תיקון להצעת חוק ממשלתית שנדונה בוועדה של הכנסת דרש אישור השר הממונה. המסמך עיגן את זכותו של יו”ר הקואליציה להחליף חבר כנסת שמתכוון להפר משמעת קואליציונית, וגולת הכותרת – הזכות להעניק חופש הצבעה לסיעה השותפה בקואליציה או לחבר כנסת, מסורה לראש הממשלה בכבודו ובעצמו. 

חברי הקואליציה המתלוננים על שבית המשפט פוגע במעמדה ובעצמאותה של הרשות המחוקקת, מקבלים על עצמם בהכנעה כללי משחק המחשקים את שיקול הדעת שלהם והופכים אותם לקבלני ההצבעות של הממשלה. כפי שמסתמן כעת, בקדנציה הזאת הנספח יחשק את חברי הכנסת שיחשקו את בית המשפט העליון. היחיד שיישאר לכבות את האור יהיה כנראה בנימין נתניהו.