שני ניצחונות חוותה ישראל בסוף השבוע האחרון. האחד בגרמניה והשני בתל אביב. שניהם חשובים לעוצמתה של ישראל, אך רק באחד הכירה הממשלה.

הפרלמנט הגרמני אישר בסוף השבוע את ההצעה שקובעת כי תנועת החרם BDS היא אנטישמית. החלטת הבונדסטאג, שהתקבלה ברוב גדול, אישרה את הקביעה כי השיטות שנוקטת התנועה להחרמת ישראל הן בעלות מאפיינים אנטישמיים העולים בקנה אחד עם התנהלות הנאצים שקראו להחרמת היהודים. עוד קוראת ההצעה לממשלה הגרמנית שלא לאפשר מימון לגופים השוללים את זכותה של מדינת ישראל להתקיים. אין ספק שהחלטת בית הנבחרים הגרמני היא ניצחון ישראלי שיש לברך עליו, כמו גם ניצחון לכל מי שלא מאמין במדיניות של חרמות. היא אינה קשורה לימין או שמאל. היא קשורה לזכותה של מדינת ישראל להתקיים, ולבעייתיות המוסרית הגלומה בחרם. יצחק הרצוג, כיו”ר המחנה הציוני וכיו”ר האופוזיציה, טען בזמנו ובצדק, שהחרם הוא טרור אנטישמי מסוכן ומסוג חדש.

מאות קילומטרים מגרמניה הקרה חגגה ישראל החמה ניצחון נוסף מסוג אחר. ניצחון שאחראים לו בעיקר תאגיד השידור כאן 11 ועיריית תל אביב: האירוויזיון. הפקה נוצצת, מקצועית ברמה בינלאומית, שהראתה לעולם את פניה היפות, הרעננות, החמות והליברליות של ישראל. ליותר מ־200 מיליון צופים ברחבי העולם הייתה הזדמנות להיחשף לישראל שלא דרך דיווחים צבאיים והפגנות זעם. ההצלחה של האירוויזיון אף היא אינה קשורה לימין או לשמאל. היא קשורה ליחסי הציבור הטובים ביותר שישראל יכלה לצפות להם, ואשר ככל הנראה יניבו בעתיד תיירות ושיתופי פעולה עסקיים.

בעוד ראש הממשלה חיבק בחום את הניצחון הראשון ופרסם הודעת תמיכה מיידית, הרי שלגבי הניצחון התל אביבי הוא נותר חמוץ. במקום להתייחס אליו כאל מקור של גאווה ישראלית, האירוויזיון זכה מנתניהו להתעלמות מופגנת. בהמשך לכך, הממשלה לא השקיעה שקל באירוע. התאגיד, כפי שפורסם, נאלץ להקפיא תוכניות והפקות לעשור הבא ולעשות אקרובטיקה יוצאת דופן על מנת לממן את ההלוואה שקיבל מהמדינה להפקה שעלותה הגיעה ל־130 מיליון שקל. שליחיו של נתניהו בתקשורת אף הגדילו לעשות, ובמשך שבוע חיפשו בנרות נקודות ביקורת שליליות שיסייעו להם, כפי הנראה, לקמפיין סגירת התאגיד הנמצא על סדר יומו של נתניהו.

לעוצמתה המדינית של ישראל פנים רבות. בצד התמיכה הבינלאומית בזכות קיומה היא נשענת לא פחות על יכולתה לקיים חברה פתוחה, תוססת ומתקדמת. במילים אחרות, ניצחונות על ה־BDS הם חשובים, אך לא פחות מהם חשובים הניצחונות התרבותיים, שממקמים את ישראל לא רק בזירות מלחמה והתכתשויות, אלא בזירות של חופש ביטוי ורוח חופשית. הללו מביאים בכנפיהם לא אחת גם ביקורת לגיטימית על התנהלותה של ישראל כלפי הפלסטינים, ומהווים תזכורת תמידית לפער בין כוחותיה הליברליים לכוחותיה האולטרה־שמרניים. ניצחונותיה הבאים של ישראל טמונים בין שמירה על זכות קיומה תוך מלחמה באנטישמיות לבין שמירה על פניה הנאורים, ובהבנה שהשתיים אינן בהכרח סותרות זו את זו.