בהילוך גבוה: במהלך 42 הימים שבהם ניסה בנימין נתניהו לכונן את ממשלתו זרמו ידיעות על כך שהממשלה החדשה מתכוונת לצאת במלחמת חורמה נגד המערכת המשפטית, לסרס ולקצץ בכוחו של בית המשפט העליון עד כדי סירוסו המלא של בג"ץ. על פי הפרסומים זה כמעט הנושא היחיד שהייתה עליו הסכמה עם כל השותפות העתידיות בקואליציה. כל המאבק הזה הוסבר במילה אחת: משילות. עילה מזויפת שנועדה בעיקר לפרוץ את מגבלות הכוח של הממשלה והחברים בה ולאפשר משטר של עריצות הרוב ורמיסת הדמוקרטיה.
דיברו שם על פסקת ההתגברות המסרסת את בג"ץ, על חוקי חסינות מיוחדים, על שינוי הוועדה למינוי שופטים, על הסרת המגבלות על מספר חברי הממשלה, על הגבלת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה לבקר את חוקיות וסבירות החלטות הממשלה וכן על מינוי שר משפטים עוין לבתי המשפט. בצלאל סמוטריץ', מי שהיה לזמן מה מועמד לתפקיד, אף הציע להשתית פה את המשפט שהיה קיים בדין העברי בתקופת דוד ושלמה המלך.
בשבועיים האחרונים קברניטי מערכת המשפט החלו להגיב במכת נגד. או כפי שאומרים בלשון הספורט: עברו מדפנסיב לאופנסיב. זה התחיל בפרסום של חלק מהספר של היועמ"ש אביחי מנדלבליט, שעוסק באידיאולוגיות של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין, בעיקר בהשקפתם על המשפט ועל עליונות שלטון החוק. אין בדברים שנכתבו שם דבר שמזכיר את ההווה, נהפוך הוא.
בהמשך אליקים רובינשטיין, לשעבר היועמ"ש ושופט של בית המשפט העליון, העניק ראיון שבו תקף בלשון חריפה את כוונות הממשלה העתידית לצמצם את כוחו של בית המשפט העליון. ובכנס המשפטנים באילת נשאו דברים מנדלבליט, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ופרקליט המדינה שי ניצן, ולא טמנו את ידם בצלחת. הם היו מושחזים ומשכנעים. הגדילה לעשות חיות כשסיפרה שבטקס בבית הנשיא שבו הושבעה לנשיאה, התייצב ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני הקרואים והצהיר כי יש צורך בבית משפט חזק וכי הוא ישמור על כך. חיות שאלה בתמיהה: מה השתנה מאז? הרמז היה ברור.
אקורד הסיום בינתיים היה אהרן ברק, מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה ונשיא בית המשפט העליון, שבראיון בתוכנית "המקור" הביע דאגה רבה מההידרדרות של מערכת המשפט על פי כוונות הממשלה. החמישה האלה - ברק, חיות, מנדלבליט, רובינשטיין וניצן - אינם קוטלי קנים וכבר ניהלו מאבק או שניים בימי חייהם. ידעו כישלונות אך בעיקר ניצחונות.
חסינות? התגברות?
חסינות? התגברות?
מאבקים בין פוליטיקאים לאדריכלי המשפט מאפיינים מדינות דמוקרטיות רבות, והם נטועים בדברי הימים הפוליטיים של מדינת ישראל, מאז הממשלה הראשונה, כאשר היועץ המשפטי הראשון לממשלה י.ש. שפירא תבע להיות נוכח באופן קבוע בישיבות הממשלה. דוד בן־גוריון סירב ושפירא התפטר.
זה נמשך לאורך כל הדרך, כאשר פוליטיקאים בממשלה ובכנסת ניסו להניח מגבלות על כוחם של היועץ המשפטי והפרקליטות וגם על בג"ץ, אך דבר לא עזר להם. המערכת המשפטית תמיד ניצחה. שיאם של המאבקים בין המערכת הפוליטית למערכת המשפטית היה בפרשת קו 300, כאשר מועדון ראשי הממשלות, שכלל את ראש הממשלה המכהן דאז יצחק שמיר וראשי הממשלה לשעבר שמעון פרס ויצחק רבין, ניסה לשכנע כמיטב יכולתו את היועמ"ש יצחק זמיר ואת עוזרתו דורית ביניש לבל יגישו תלונה פלילית נגד ראש השב"כ דאז אברהם שלום. זמיר וביניש ניצחו. התלונה הוגשה. שלום ביקש וקיבל חנינה.
ניסיונות השכנוע ואפילו האיומים המרומזים לא השפיעו על זמיר וביניש, משום שהתעקשותם של שמיר, רבין ופרס נבעה משיקולים של ביטחון המדינה ולא משיקולים אישיים. לימים יודה שמיר כי חששו היה מוגזם. שהמהלכים של זמיר וביניש היו מוצדקים, ושהיה נכון לחקור בנבכי השב"כ, וזה לא ממש הסב נזק לביטחון ישראל.
אבל עכשיו מדובר בתופעה אחרת, לא רק בהחלשת כוחה של המערכת המשפטית אלא בשינוי המבנה המשפטי של מדינת ישראל והטמעתם של סממנים אנטי־דמוקרטיים במערכת. משל היינו פולין או הונגריה. עוד לפני שהכנסת פיזרה את עצמה לדעת, זימן ראש הממשלה בהפגנתיות לשיחה מהותית את נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות יחד עם המשנה שלה השופט חנן מלצר. בלשכת ראש הממשלה דאגו שיהיה צלם שינציח את האירוע, והוא אכן פורסם בתקשורת בהבלטה רחבה. על זה נאמר כי לעתים תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים.
כל ממשלה שתקום לא יכולה להיוותר אדישה למכות הנגד של המערכת המשפטית. אני מניח שלתגובות של ראשי מערכת המשפט, שאליהם מצטרפים גם פרקליטים רבים, תהיה השפעה על מהלכי העתיד. יכול להיות שהסכנה מהתרופפות הדמוקרטיה נעלמה, ויכול להיות שהיא רק נדחתה למועד אחר.
הצעה לא מגונה
אין דבר פופולרי בימים אלו מאשר לתקוף את יו"ר העבודה אבי גבאי ולגלגל עיניים לשמיים בצדקנות חסודה: איך יכול להיות שמי שהבטיח במערכת הבחירות שלא יישב באותה ממשלה עם נתניהו הוא הראשון שקופץ ברגע שמגיעה הצעה קונקרטית? זאת טענה צבועה, לא רצינית ומתחסדת.
יש דברים חשובים יותר לקיומה של מדינה דמוקרטית מאשר אמירות כלליות של מערכת בחירות. במקרה הזה, הצלת הדמוקרטיה הישראלית חשובה הרבה יותר מהטיעון הילדותי הבטחת - תקיים. ואם היה לכך סיכוי והייתה היתכנות, גבאי היה צריך לבצע את המהלך הזה עד סופו ולא לסגת ממנו ברגע האחרון, ובוודאי אין צורך להתנצל ולהצטדק.
אני מאמין - ואולי אני תמים - שהצעתו של נתניהו לגבאי הייתה כנה ורצינית. זו הייתה הזדמנות גם לנתניהו לרדת מהעץ שעליו הוא נאלץ לטפס כתוצאה מסחטנות של מפלגות הקואליציה האחרות, שזיהו את חולשתו. לדעתי, היה מקום לדיל החשוב הזה שנרקם בין השניים, ולא בכדי. כפי שפורסם, במפלגת העבודה התייחסו להצעה ברצינות. חבל רק ששיקולים זרים והטחת האשמות השמיטו את הקרקע מתחת להסכם הזה.
בסוף היום גם נתניהו על מצוקותיו יצטרך לחשוב פעמיים אם הוא באמת רוצה לפגוע בשלטון החוק ובשוויון. הוא לא מגיע מהמחוזות האלו. הוא לא קלט את זה בבית אביו, ולא בסביבתו החברתית. סביבו תמיד העריכו את החוק ואת עקרון שלטון החוק. לא מן הנמנע שהוא מבין שזה מזיק לו יותר מאשר מועיל, והוא מחפש מוצא מכובד לסגת מהתהליך.