שלום לתמימות: הטור הזה אומנם נכתב עלי, על החוויה האישית שלי בדרך למה שהיה אמור להיות מינוי לתפקיד בכיר בשירות הציבורי, אבל המסר שחשוב לי להעביר גדול ממני ונוגע לכל מי שמבין שעקרונות המינהל הציבורי התקין הם הבסיס לאמון בין האזרח למוסדות מדינתו. ניסיתי לכתוב על כך לפני כן, אבל העלבון, האכזבה והכעס על שקרה עצרו את המילים. עכשיו נדמה שהן נכתבות מעצמן.
 
כל חיי עסקתי בתקשורת ובעיתונות. הייתי בצד המספר על המחדלים, על הליקויים ועל העוול שאנשים עוברים בגלל אוזלת ידה של המערכת, מדיניות לקויה או פקידות אטומה - אבל שום דבר לא הכין אותי לסיפור שלי. הכל התחיל לפני כחצי שנה: ההצעה להתמודד על תפקיד ציבורי בכיר הגיעה במפתיע בתקופה מאוד טובה. כל דבר בחיים המקצועיים והאישיים שלי היה במקום הנכון. קריירה מצליחה, פרנסה טובה, ובעיקר תחושת סיפוק; אבל נראה שלמרות כל ההישגים האישיים שאדם מגיע אליהם, יש משהו בתחושת שליחות ובתרומה ציבורית שמצליח להתעלות מעל הכל. 
 
אולי זאת תקרת הזכוכית שהרגשתי שאני מנפצת, הילדה הקטנה מנתיבות שגדלה ועכשיו רוצה לשמש דוגמה לחבר'ה צעירים, שיאמינו שאפשר להגיע הכי רחוק מכל מקום ושרק אנחנו קובעים את גובה החלומות והמציאות שנגשים. מההתחלה היה ברור שההצטרפות לשירות הציבורי משמעותה פגיעה בתועלת האישית, ירידה משמעותית בהכנסה, חשיפה תקשורתיות גבוהה ואובדן מסוים של הפרטיות. אבל למרות כל העובדות האלה בחרתי להיענות בחיוב להצעה ולעבור לשלבים הבירוקרטיים בהליך, ומשם לוועדה לבחינת מינויים בשירות הציבורי.
 

חברים טובים שמכירים אותי מהמגזר הפרטי ניסו לעצור בעדי ולהסביר לי שרק משוגעים הולכים כיום לתפקידים ציבוריים, שלא משנה מה אעשה - תמיד יחפשו אותי, ושזה עולם כפוי טובה. שמעתי את כולם, אבל לא הקשבתי. בחרתי להתייחס לדברים כאל נורות אזהרה זעירות, ולא כפי שבדיעבד הייתי צריכה לראות אותם - שלטי ניאון ענקיים, אדומים ומהבהבים של סכנה ואין כניסה.
 
הייתי בטוחה בעצמי, בכוחי ובדרכי לשנות, להשפיע ולצלוח כל דבר שיעמוד בדרך. התגובות החמות שקיבלתי רק חיזקו אותי שלשליחות יש משמעות מעבר להגשמה עצמית. ברגעים האלה של האופוריה שבחרתי נכון, לא היה לי מושג שאני סוללת בעצמי את דרכי לקרב חיי. ואז הכל התחיל. 
 
לוותר, או להילחם

האישור המיוחל מהוועדה לבחינת מינויים בשירות הציבורי הגיע. את עומדת בכל הדרישות ותנאי הסף, נמצאת מתאימה לכהן בתפקיד בכיר בשירות הציבורי. אבל יש רק עוד דבר אחד קטן לפני: כדי שהאישור ייכנס לתוקף עלייך לחתום על הסדר ניגוד עניינים - כזה שלמעשה חייב אותי להפסיק לעבוד באופן מיידי בכל מה שעשיתי עד היום. זה הנוהל, וכך נכון שיהיה על מנת למנוע מצב של ניגוד עניינים שיכול לפגוע באינטרס הציבורי. חתמתי. "זה עניין של מקסימום שבוע־שבועיים עד שהמינוי יאושר בישיבת הממשלה. נוהל פורמלי", כך הסבירו לי.
 
"מקסימום שבוע עד שאכנס לתפקיד" הפך לחודשים שבהם אני יושבת בבית מחוסרת עבודה, מנסה להבין למה הדברים מתעכבים. בכל פעם יש תשובה אחרת שקשורה בביורוקרטיה ובממשלה שעסוקה בדברים חשובים יותר, ושמיד, תכף, ומחר - הכל יסתדר.
 
בזמן הזה התחלתי להבין למה התכוונו האנשים שכל כך הזהירו אותי מהשירות הציבורי. הראשונים שהקשו היו העיתונאים והעמותות שהפכו אותי ל"חשודה מיידית". ביום אחד עברתי מהצד של הטובים לצד של הרעים, רק כי התמודדתי על תפקיד ציבורי. אנשים שעבדתי איתם לאורך השנים סיפרו שמתקשרים אליהם ושמשמיעים להם תיאוריות מופרכות והזויות על האופן שבו הגעתי ושבו הוצע לי התפקיד. 
 
עמותות דרשו לקבל את כל הטפסים והחומרים שמילאתי, כולל פרטים אישים על אודותי. הכל כמובן לגיטימי ובמסגרת חוק חופש המידע, המתייחס לאנשים שמכהנים בתפקיד ציבורי. ובזמן הזה אני כאמור עדיין בבית, מחכה לאישור המינוי - שלא מגיע. כשאין לך מה להסתיר אתה רגוע, אבל אז מתחילים השקרים, וכשהם נאמרים בקול רדיופוני ומודפסים בעיתון - אפילו אתה קצת מתחיל לחשוד בעצמך.
 
כשהבנתי שאין מדובר בעיכוב מקרי, עמדו בפני שתי ברירות: האחת לוותר, והשנייה להילחם. חצי שנה מהחיים שלי הקדשתי למאבק בכוחות עלומים וחזקים ממני בלי לדעת למה ומדוע נגררתי בעל כורחי להיות פיון בלוח משחק שמנהלים אותו גורמים בעלי אינטרסים פוליטיים ואחרים. ניסיתי להשיב מלחמה, אבל בפועל יריתי בחושך ופגעתי בעיקר בעצמי.
 
עתרתי לבג"ץ בתקווה שהצדק ינצח. שילמתי עשרות אלפי שקלים בתקופה שבה הייתי מחוסרת פרנסה, ולא הערכתי שדווקא בג"ץ, שאמור להגן על האזרח הקטן מול המדינה, זה שצריך לשמור על החוק ועל יסודות המינהל הציבורי התקין - הוא זה שיאכזב אותי יותר מכולם.
 
אומנם השופטים החליטו שהממשלה החדשה, לכשתקום, תצטרך לאשר את המינוי, אבל היו גם אמירות שהוכיחו לי עד כמה השופטים בירושלים יכולים להיות מנותקים. "מי שרוצה להתמנות לתפקיד בכיר בשירות הציבורי צריך גם לדעת שיצטרך לקחת סיכונים, ולא להתייחס לכך כאילו המינוי נמצא בכיסו". 
ממרום כס השיפוט והפנסיה התקציבית עושה רושם ששופטי בג"ץ חושבים שרק מי שמסוגל להרשות לעצמו לקחת סיכונים, שהמשמעותי שבהם הוא אובדן פרנסה, יכול להתמודד על תפקיד ציבורי. האם אדם שהפרוטה אינה נמצאת בכיסו, כזה שלא יכול להרשות לעצמו לשבת בבית חודשים רבים בלי לעבוד, אינו ראוי לכהן בתפקיד ציבורי?
 
בג"ץ בחר להתעלם מהתהליך הפגום ומהמחיר הכבד ששילמתי, אף שהמדינה היא שדרשה שאפסיק לעבוד כמעט חצי שנה. אף אחד לא יפצה אותי על כך. אף אחד לא יפצה את משפחתי ואף אחד לא יפצה את חברַי על תקופה לא פשוטה שנאלצו לעבור יחד איתי. את הלחצים הכבדים שהופעלו עלי מגורמים שונים אחסוך מכם.
 
אל תטעו, אני לא תמימה. ידעתי קרבות בחיי. אני לא רכרוכית וגם לא רגישה מדי, אבל כשאתה מתמודד מול משהו מאורגן ומתוזמן נגדך בלי לדעת מדוע ולמה - גם החזקים שבחבורה נפגעים.  אני לא הראשונה, ולצערי כנראה שלא אהיה האחרונה שתיקלע למצב הזה. היו טובים וחשובים ממני ששילמו ומשלמים מחיר כבד מאוד. גל הירש הוא אחד המקרים הקיצוניים. אדם שהעז להתמודד על תפקיד המפכ"לות ונכווה קשות. אנשים שכל חטאם היה שרצו לתרום הפכו לקורבן של הממסד והמערכת. 
 
למרות הכל אני עדיין מאמינה שאנשים טובים צריכים ללכת ולתרום בשירות הציבורי, להפוך את המדינה שלנו לטובה יותר. אבל ככל שהמערכת תמשיך להיות מנותקת, פוליטית ואטומה, פחות אנשים ירצו להגיע. לא חבל? שלום לתמימות, ניפגש בסיבוב הבא.
tguvot@maariv.co.il