ירושלים, כך נטען מאות רבות בשנים, היא בירת ישראל. על כן קשה להבין מדוע בתחומים רבים העיר מתפקדת כמו אחרונת ערי השדה. זה מתבטא, כמובן, גם בבחירות לראשות העיר: המועמדים מכוונים מבט משתוקק למעלה ובדרך עוברים בירושלים, כדי שהקפיצה לתפקיד ממשלתי תהיה נוחה יותר.
 
אולי בגלל זה אסור לירושלמים לתהות מדוע נסיעה לתל אביב באלף השלישי לספירה צריכה להיות בשתי פעימות ועד השעה תשע בערב בלבד, ואולי תהיה זו הגזמה מצדי, במצב עניינים כזה, להתפלא על הקיפוח וההזנחה גם בשבוע הספר.
 
בעוד הדוכנים בתל אביב מסודרים יפה, מוארים ומזמינים, ירושלים נראית תחנה אחרונה בעיירת רפאים, מטרים ספורים לפני שמתחיל תחום היער. הוצאות הספרים, גדולות כקטנות (בדיוק כמו המועמדים לראשות העיר), אינן רואות בעיר פוטנציאל מכירה, וכך שבוע הספר הירושלמי נראה כמו מחסן ענק למכירת ספרים. אפשר למקם לצד הספרים את שוק רמלה־לוד או תחנה לחלוקת מסכות אב"כ, ואיש לא יבחין בהבדל בין הסחורות המוצעות. 
 

אם בעבר הוקצה מקום מיוחד לדוכני הספרים - בגן הפעמון, במוזיאון או בעירייה - היום ממוקמים הדוכנים בקצה מתחם התחנה, תחת אורות וקקופוניה אימתנית שעולה מהבמה הפתוחה שבפתח המתחם. התחושה היא שמישהו הקים במהירות מתחם כלא זמני רק כדי לפרק אותו בהקדם האפשרי.
 
כל סופר שמגיע לחתום מכיר היטב את התחושה האימתנית והקלסטרופובית הכרוכה בישיבה בדוכנים כשאנשי המכירות מתרוצצים מכל עבר, ועל הסופר האומלל מוטל לומר שוב ושוב שאין לו מושג כמה ספרים אפשר להכניס ב־100. על שיחה בין סופר לקהל ממש אין על מה לדבר. מדובר על מותרות.
 
ייתכן שלא הייתי נעלבת מסדר העדיפויות המוזר של מוסדות התרבות והוצאות הספרים, אלמלא עובדה אחת משונה שעולה מתחושה שאינה מבוססת מחקר: נראה שמבחינת הקריאה יש לירושלמים הרבה מה לומר בתחום הזה. 
 
אחד המראות המלבבים ביותר בעיר המשוגעת שלנו הוא חזיון הקוראים. נמצאת כאן אוכלוסייה לא קטנה שאיננה מתבדרת באמצעי הבידור המקובלים כיום. אני אוהבת לסור מדי פעם אל ספריות בית העם ולפגוש חרדים רבים שקוראים שם בשקיקה. הם לא מעוניינים במפגשי סופר או בערבי קריאה. סולה סקריפטורה.
 
יש ביני לבינם שותפות גורל - כל עוד אנחנו קוראים ככה, לא ייסגרו הספריות. טוב יעשו המו"לים ואנשי הוצאות הספרים אם יבינו שלירושלים, ולו רק מהבחינה התרבותית־כלכלית, יש הרבה מה להציע. כרגע המצב אינו מחמיא לאיש. לא לספרים, לא לקוראים, לא להוצאות ולא לסופרים.