מדי פעם אני תוהה: איך זה לחיות בעזה? כשבלוני הנפץ מרחפים מעדנות בשמיים ממערב למזרח, רגע לפני שהם נוחתים בשדות החיטה של הקיבוצים, לפרק זמן קצר אפשר לחוש באווירה קלילה וחגיגית. עד מהרה הם מתנפצים על קרקע המציאות ומבעירים את השטח. אחר כך יוצאים מטוסי הקרב ומנחיתים מכות מהאוויר. עזה היא בנק המטרות האנושי הגדול בעולם, תושביה חיים בעל כורחם בארץ גזירה. 
 

“לך לעזה” היה פעם קיצור של “לך לעזאזל”. על פי המסורת היהודית, עזאזל היה המקום שאליו נשלח שעיר הכפרות ביום הכיפורים. אומרים שהר מונטר במדבר יהודה הוא הר עזאזל שבו היה נערך הפולחן. גם ברצועת עזה ישנה גבעה ששמה עלי מונטר. זו הגבעה הצופה אל העיר עזה. במפות הישנות היא מסומנת כנקודת 100*100 של רשת המפה הטופוגרפית הראשונה של ישראל. בעבר, זו הייתה ראיה לכך שהגבעה “שלנו”, וכזאת היא צריכה להישאר.
 

מטיילים שהיו מגיעים לסיור בגוש קטיף, פקדו בשעתו את הגבעה הקטנה. סוד קסמה בהיותה נקודת תצפית על עזה ובנותיה. אבל סוד כוחה היה בהיותה נקודת שליטה על העיר עזה. אחרי הנסיגה מגוש קטיף התברר שגם בלעדיה ישראל מוסיפה לשלוט בעזה - מהים, מהאוויר וממעברי היבשה. יצאנו מעזה, אבל עזה נותרה בתוכנו. שעריה נותרו השער והמפתח לביטחונה של ישראל. מבחינתם של רוב הישראלים, עזה היא יצואנית של טרור. ישראל מאפשרת להכניס אליה סחורות והיא גומלת בפיגועים, שריפות ורקטות. רעה תחת טובה. עזה הרעה. 
 

כמעט 20 שנה מהדהדים באוויר קולות הנפץ של הרקטות וקריאות צבע אדום, לעתים בסדר הזה, לעתים בסדר הפוך. אחר כך מגיעים מטוסים, פצצות והרוגים מעבר לגבול (מחבלים ואזרחים, לא תמיד אפשר לדעת מי הוא מי) ואז שקט קצר מועד וחוזר חלילה. את התגובות הפוליטיות הפבלוביות נשאיר לרשימה אחרת. 

ילדים פלסטינים בבניין הרוס של חמאס בעזה. צילום: רויטרס ילדים פלסטינים בבניין הרוס של חמאס בעזה. צילום: רויטרס

 

אבל מה קורה בצד השני, מעבר לגבעת עלי מונטר? קרוב לשני מיליון בני אדם הולכים שם מדי יום לעזאזל. ישראל יכולה להתבצר בצדקת דרכה, לטעון כי לא תסלח לערבים על כך שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם, כפי שאמרה פעם גולדה. לו לפחות היינו יורים ובוכים. אבל הגנרלים הפוליטים שלנו רק מבטיחים להפציץ גבוה יותר וחזק יותר, ובכך תורמים לסחרור המואץ של מעגל הקסמים. 
 

צריך לזכור ולהזכיר כי בעזה חיים אזרחים קשי יום שהאבק והייאוש דבקו בהם. אין להם חשמל, אין מים זורמים, הביוב זורם ברחובות, ושיעור האבטלה עומד על יותר מ־50%. על בריאות וחינוך אין מה לדבר. אין מרכזי חוסן וגם לא שירות פסיכולוגי. מצוקה וטראומה הן חלק בלתי נפרד מחייו של כל אדם בעזה. עד כי מלאה הארץ חמאס. הם מביטים אל האופק ולא רואים דבר, זולת הגגות האדומים והשדות המעובדים של תושבי עוטף עזה. שלוש חומות מקיפות אותם – המצור הישראלי, המשטר חסר הרחמים של חמאס, וחומת הייאוש שהיא הגבוהה מכולן. אבל לבנו גס במצוקתם.
 

ואני חושבת על ילדי עזה שאין להם ילדות, על הרחש הקבוע והמאיים של מטוסי חיל האוויר שעבורם הם השטן הרוכב על מרכבת אש. כשהפצצות ניחתות על היעדים הצבאיים־אזרחיים בלב העיר, אין להם לאן להימלט. לא מקלט, לא ממ”ד, לא מיגונית מבטון. הם פשוט מתים מפחד, שמא נחרץ גורלם. 
 

ימים של הפוגה הם הזמן ליצור פתרונות הומניטריים. לכן, כשברקע הכינוס הכלכלי בבחריין ותוכנית המאה של טראמפ, על ישראל להיות הקטר שמושך את הרכבת ולא להיגרר בעל כורחה. עליה לכונן קואליציה בינלאומית ולגייס את העולם למצוא פתרון הוגן לעזה ובטוח לישראל. אסור להוסיף לעצום עיניים, כי אם לא יהיה מענה לילדי עזה, עזה תישאר הקללה הרובצת על ישראל. עזה לא תטבע בים, אבל כולנו עלולים לטבוע בים של עזה.