הטובים לחינוך: לרגל תחילת החופש הגדול, הנה קיצור תולדות הזמן האבוד של מערכת החינוך בישראל. ראשיתו בסיפור על מסלול טיול יוצא דופן שבו צעדה חבורה של ילדים בעיניים עצומות, אוחזים בחבל ארוך שהתפתל מראש הטור ועד סופו. שרשרת אנושית, שהוביל אחד הנערים, היחיד שהלך בעיניים פקוחות. הצועדים - תלמידי י”ב רגע לפני שהתפזרו לדרכם - לשנת שירות, למכינה או לצבא - זכו לסדנה חווייתית מעצימה שנמשכה יממה. יוזמה של מחנך כיתה בבית ספר רגיל לגמרי באזור ירושלים, שהטביע בתלמידיו, בדרך מקורית, אהבת הארץ ואהבת האדם ולימד אותם לסמוך זה על זה ולגלות ערבות הדדית. 
 

ברומן המתמשך שלי עם מערכת החינוך נתקלתי גם במורה למתמטיקה, שחקנית תיאטרון מבוזבזת, שלימדה את תלמידיה לחשוב, לקבל על עצמם אחריות וגם עוררה בהם נחישות ומחויבות הרבה לפני הרפורמה בחמש יחידות מתמטיקה. אלה דוגמאות נדירות שאינן מלמדות על הכלל. לרוב פגשתי מורים נטולי התלהבות והשראה. כשזאת תמונת המציאות – למה כבר אפשר לצפות? 
 

בשנים האחרונות מבקש משרד החינוך להטמיע “למידה משמעותית”, אבל איך תתאפשר למידה משמעותית אם המורים אינם מהווים מודל חינוכי משמעותי, אם הם לא באמת אוהבים ילדים ולא בוערת בהם תשוקה, כן, תשוקה לחינוך ולהשכלה? כמעט כל הורה מכיר את אווירת סוף הקורס שמשתלטת על בתי הספר אחרי חופשת הפסח. פריחת האביב מתערבבת בריחו של החופש הגדול. התלמידים והמורים הופכים לישות אחת שנעה מפוהקת ונטולת אנרגיה לעבר חום יולי־אוגוסט. את ספרי הלימוד נוהגים לאסוף מהתלמידים כמה שבועות לפני סוף השנה, ובזמן שנותר הילדים מסתובבים חסרי מעש בשטח בית הספר. מחכים שהעסק ייגמר. שנים שאני תמהה על הזמן האבוד, על החלל שאפשר למלא בתוכן מרתק ומעורר סקרנות, במפגשים עם סופרים, מרצים, מדענים, אנשי קולנוע, תיאטרון, תעשייה והייטק. לצערי, לא נתקלתי בתוכנית העשרה אחת ראויה לשמה. המפעל החינוכי הציבורי עייף וחסר מעוף.

זה מקומם בגלל הפער בין ההשקעה העצומה לתשואה הנמוכה. תקציב החינוך עומד בשנה זו על כ־60 מיליארד שקלים. מדובר בתקציב השני בגודלו. ובכל זאת, הספינה ששמה מערכת החינוך בישראל מדשדשת כבר שנים במי אפסיים של בינוניות משמימה. שרי חינוך לדורותיהם ניסו לשנות כיוון, ללא הועיל. כל אחד בתורו ביקש להותיר חותם, להתהדר ברפורמה שתהיה רשומה על שמו. בדרך הם עשו הרבה טעויות, אבל את שכר הלימוד כולנו נדרשים לשלם בריבית דריבית. בעולם העסקים היו מכנים מערכת כושלת כזאת “עסק חדל פירעון”, ממנים לה כונס נכסים ושלום על ישראל.
 

אבל, כיוון שמדובר במערכת ציבורית, חובה לתהות מה מקור הכשל ומדוע התקציב הגדול לא מניב תוצאות? למען האמת, התשובה בנאלית. הכול ידוע ומוכר ואין צורך בנוסחה מתמטית. אין נעלמים במשוואה הזאת - רק מורים איכותיים יצמיחו תלמידים רחבי אופקים, סקרנים, ערכיים ואכפתיים. 
 

למדינת ישראל נקרתה הזדמנות למקצה שיפורים בבחירות שיתקיימו בפתח שנת הלימודים הקרובה. הממשלה הבאה חייבת להציב את החינוך כיעד מספר אחת, ולהתייחס למקצוע ההוראה בכבוד המגיע לו. את המועמדים לחינוך צריך לבחור בפינצטה של יהלומנים, כמו בפקולטה לרפואה, בקורס טיס וביחידות העילית של חיל המודיעין, ובד בבד להתחייב למשכורות כמו בהייטק.

למה זה לא קרה עד היום? משום שהמחשבון הפוליטי משבש את המחשבה ודוחק את נושאי הליבה לשוליים. הגיע הזמן להחזיר למרכז השיח הציבורי את הזכות הבסיסית והטבעית לחינוך. שר החינוך החדש רפי פרץ יכול להתחיל כבר עכשיו לממש את הנוסחה המוכרת לו מחיל האוויר ולהכריז על רפורמה אחת: “הטובים לחינוך”. זו הדרך היחידה להוכיח שבעבורו הילדים שלנו אינם פיקדון קצר מועד אלא חיסכון ארוך טווח.