מדי יום צצים כפטריות מקרי התעללות בחסרי ישע, מצד אלה שאמורים להיות אמונים על שלומם ועל ביטחונם הפיזי והרגשי של הפעוטות שלנו. מכל עבר נשמעות עדויות לסיפור אימה שמטלטלים שגורמים לנו לתהות לאן אנו שולחים את האוצר היקר לנו מכל, ומה באמת מתרחש מאחורי דלת הפעוטון כשהיא נסגרת?
 

אין כל ספק כי 70 שנה של מדיניות רעועה הובילו אותנו למקום הכי נמוך. מציאות שבה אין כל קבלת אחריות, אפשרה שטח הפקר שבו צומחים לבטח, לצד ערוגות מטופחות, גם עשבי בר קוצניים. האשמה אינה מוטלת על ההורים, העסוקים בהישרדות יומיומית ועושים את הטוב ביותר עבור ילדיהם, וגם לא על המחנכות, שרבות מהן נמצאות בתפקיד מהסיבות הנכונות ומתמודדות עם תנאי העסקה ושכר לא ראויים. 
 

יכולנו להיות עמוק בעשייה, לרתום את נבחרי הציבור היקרים שלנו להיאבק על רווחת ילדינו ועל כבודם, להפעיל את השדולה לגיל הרך ולצמצם את הפערים החברתיים והכלכליים המתהווים החל מלידה, אך אנחנו שוב מצויים בתקופת בחירות, שבה הכל נדחק הצדה ומותיר את ילדינו באפלה ובסכנה. משאבים אדירים וכספי ציבור, שיכלו להיות מנותבים להשקעה בשלב הקריטי ביותר בחיי ילדינו, מבוזבזים לשווא. 
 

מדינת ישראל חייבת להקים מערך פיקוחי נרחב שיוודא כי רק הראויים ביותר יהיו אמונים על ילדינו ומנגד, שאלה שסרחו יוקעו מהמערכת וייענשו במלוא החומרה. במסגרתו של חוק הפיקוח, יידרש עובדי המעונות היעדר רישום פלילי, קורסי עזרה ראשונה ובטיחות. יש לוודא שהחוק ייכנס לתוקפו וייאכף ב־1 בספטמבר 2019, ללא שהות מיותרת. כל המתנה נוספת תוביל למציאות קשה של התעללות חוזרת ונשנית ביקרים לנו.
 

הכותבת היא רכזת הקואליציה לחינוך מלידה מבית "אנו עושים שינוי"