ב 2013 נכנס יאיר לפיד למשרד האוצר וקיבל לידיו משק עם גרעון תופח של מעל 4% . את הדברים שלפיד ראה "משם" הוא נאלץ שלא ליישם "מכאן" ובלית ברירה הוא נאלץ להפוך את סיסמת הבחירות "איפה הכסף" להעלאת מיסים שהבריאה את המשק והביא את ישראל לדירוג מרשים למדי של (AA-) המשפיע לא מעט על עלויות גיוס החוב הבינלאומי. חשוב לציין כי העלאת הדירוג לא הגיעה רק כתוצאה ממאמץ של שנתיים אלא ממדיניות כלכלית אחראית בשנים שקדמו והציבו את יחס חוב תוצר של מדינת ישראל סביב ה 65%.
לגבי האזרח, הוא שילם יותר ונאלץ לפתוח את הארנק אך ברמת המאקרו – נוצרו כל התנאים המקדימים שנדרשים לקראת כניסתו לתפקיד של שר האוצר החברתי.
מחלק הסוכריות, משה כחלון נכנס למשרד האוצר עם המון כוונות טובות והבטחה ברורה לשפר את חיי האזרח. הרקורד המבטיח במשרד התקשורת שסביבו הוא בנה את קמפיין הבחירות שלו לא הותיר לו את האפשרות לנהוג אחרת.
תכניות ה"נטו" של כחלון – נטו משפחה, מחיר למשתכן וכן הלאה הגדילו את הוצאות הממשלה ולמרות המזל שליווה אותנו ואת המדינה בשנים הראשונות בדמות הכנסות ממיסים כגון שלל האקזיטים, הגרעון החל לתפוח בחזרה ועם סיום הקדנציה שלו, התקרב משרד האוצר שוב לכיוון ה 4% גרעון וחברות דירוג האשראי החלו למשש את הכרטיס הצהוב.
אז מה אנחנו כאזרחים רוצים משר האוצר הבא? העלאת מיסים, הפחתת הגרעון ושמירה על דרוג אשראי גבוה שמקטינה את הוצאות המימון של המדינה או קיצוץ בתקציב שיפגע באיכות השירותים שאנחנו נקבל מהמדינה?
בין שתי החלופות האלה יצטרך להכריע שר האוצר הבא. בכל מערכות הבחירות הקודמות היה קונצנזוס שיש כסף והכל שאלה של סדרי עדיפויות אך הפעם יש בסיס אמיתי לדיון סביב שאלת האסטרטגיה הכלכלית. מונחים כמו סבירות ומידתיות שלמדנו להכיר ממערכת המשפט יככבו בכל תכנית כלכלית עתידית ואפילו יתקבלו בברכה. הרי מיסים או קיצוצים או שניהם יחד יהיו כלים שבאופן וודאי שר האוצר הבא ישתמש בהם, השאלה היא רק כמה כואב זה יהיה לארנק שלנו והאם הוא ידע למתג את השנה הראשונה כנקודת פתיחה בלבד, כזאת שתכאב בטווח הקצר אבל תביא מרפא אמיתי ורווחה בהמשך.
איתי מדהלה הוא מנהל השקעות בקסם קרנות מבית אקסלנס.