החלום שלי תמיד היה לעמוד מול קהל ולדבר, ולכן זה לא היה כזה מופרך שמתישהו ארצה להיות מורה. אחרי עשר שנים במשטרה, החלטתי לעשות הסבה להוראה.

במקביל לעבודה למדתי במשך כשלוש שנים במכללת סמינר הקיבוצים. הלימודים היו ברמה גבוהה, עם המון דגש על הצד המקצועי, אבל כשבאתי ל"חיים האמיתיים" גיליתי שהמסלול של הכשרת אקדמאים לא הכין אותי מספיק למה שחיכה לי. זה, לדעתי, מה שגורם לנשירה בהמשך.

עשיתי התנסות מורחבת והתלוויתי למורה לתנ"ך בכיתת החינוך שלו. נתנו לי ללמד הרבה וליוו אותי, ובכל זאת חשבתי שאני מתמוטטת. ללמד תנ"ך היה תענוג אבל להחזיק כיתה כמחנכת זה שונה מאוד. בתי ספר רבים מתנים את הקבלה שלך לעבודה בזה שנוסף לתחום הלימוד שלך תחנך כיתה. רוצה להיות מורה לתנ"ך? קחי גם כיתה. אם לא, חפשי לך בית ספר אחר.

אני לא מרגישה שעבדו עלי, אלא שלא נתנו לי מספיק כלים, שלא קיבלתי את התמונה האמיתית. מה שמשאיר אותי במערכת זו המחויבות לכיתה שלי, אבל אני עדיין לא בטוחה שאשאר בעתיד.

לדעתי, מה שגורם לאחוז גדול מהמורים להישבר ולעזוב הוא לא רק הכסף, אף שהמשכורת שלי ירדה בצורה ניכרת. אנשים לא באים להוראה בגלל הכסף, אבל גם לא בורחים בגלל הכסף. זה קורה כי הם מקבלים "סטירת לחי" ואומרים לעצמם שזה לא שווה את זה.

כשאתה מחנך כיתה, אתה עובד 24 שעות ביממה. לא היה לי חופש השנה. אני מכינה מערכים, כותבת תעודות, ועוד ועוד מטלות שמחוץ לשעות הלימודים. אין שקט במקצוע הזה. את כל זה אנחנו מוכנים לעשות. מה שקשה יותר וגורם לאנשים לעזוב הוא הפגיעה בדימוי העצמי שלך והעובדה שאתה מגיע לתפקיד קשה כל כך ולא מצויד בכלים מספקים.

הכותבת היא מורה ומחנכת, בוגרת הסבת אקדמאים, בעברה עורכת דין וקצינת משטרה