קרוב לשבע שעות במצור, לכודים בכבישים חסומים ללא מוצא. את פסטיבל האורות בירושלים, היעד הנכסף, מחליפות תאורת הפנסים של עשרות אלפי מכוניות תקועות בטורים אינסופיים והשריפות שמבעירים המפגינים האתיופים. אישה מניקה באחת המכוניות את עוללה בן החודשיים. מזל שיש לה אמצעי הזנה זמין. במכוניות אחרות יושבים ילדים צמאים ורעבים, קשישים, נכים וחולים. המצוקה גדולה ואין פתרון באופק. אנשים שמוכרחים להגיע לשירותים מאלתרים בצדי הדרך.

כביש 431. המפגינים חוגגים בהפנינג של הבערת שיחים על הכביש. רובם בני נוער וילדים, חלקם רעולי פנים. על כל מחאה מצד הנהגים הם מגיבים ב"אתם גזענים", עד שמישהי עונה להם במפגיע: "נמאסתם כבר!". המפגינים צרים עליה. אחד בועט בה, אחר דורש ממנה: "בלי אלימות!". "אתם האלימים", היא מעמידה אותו על העובדות. הנצורים מסוככים עליה והיא נסוגה בשלום.

הזעם הולך וגובר מסביב. מעטים מצדיקים את העילה להפגנות, אבל הרוב מתקומם. רבים אומרים שההבנה הראשונית ללב האתיופים התחלפה אצלם בהתנגדות חריפה. למעשיהם ולהם בכלל. מטילים ספק ביהדותם. מזכירים את תנאי העולב במדינת המוצא שלהם. מייחלים שיחזירו אותם לשם. והמשטרה היכן? לא בנמצא. אין שום פעילות להפסקת ההפגנה הלא חוקית. רק כעבור שעתיים יופיעו כמה שוטרים, יעמדו בצד וישקיפו.

שלוש שעות עוברות עד שנעשה משהו והכביש נפתח למעבר. אבל עד מהרה שוב חסימה. צומת רחובות־רמלה־לוד חסום. המפגינים הפכו מכוניות סוררות ומיידים אבנים לעבר מכוניות נועזות אחרות שניסו להיחלץ מהשבי. הלכודים יוצאים מכליהם. עד מתי תחזיקו אותנו?