המציאות עולה על כל דמיון, וכמו תמיד, ההסדרים החוקיים משתרכים אחרי החיים עצמם, שהם הרבה יותר מורכבים ועוצמתיים מהחקיקה, שלא תמיד ניתן לחזות מראש את כל נפתוליה. בחדרים הפוליטיים, במפלגות, בכנסת ובממשלה, בודקים, כך נכתב, את ההיתכנות המשפטית והפוליטית של ביטול החוק לפיזור הכנסת והחזרת המצב לקדמותו. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין אף דיבר על כך בגלוי בכנס הרצליה, עוד קודם שהודיע כי הוא נסוג מהיוזמה.
ההיתכנות הפוליטית וההיתכנות המשפטית תלויות זו בזו. לפני כ־70 שנה החליטו האבות המייסדים כי הבחירות בארץ יתקיימו אחת לארבע שנים, כמו ברוב אומות העולם, כדי לאפשר את החלפת השלטון או כדי להביע אמון מחדש בשלטון הקיים. כשהם חוקקו את חוק יסוד "הכנסת", הם לא העלו על דעתם אפשרות שהכנסת תפזר עצמה לדעת עוד טרם שהחלה לפעול. לכן איש לא העלה על דעתו לחוקק סעיף בחוק שיסדיר את האפשרות הזאת.
לעומת זאת, הם כן חששו מהאפשרות התיאורטית שהכנסת תרצה להאריך את חייה ותקבל הצעת חוק להאריך את כהונתה. בהיותם מחוקקים, הם נתנו לכך פתרון: הם קבעו בחוק כי את המועד הקבוע לבחירות ניתן לדחות רק ברוב של 81 ח"כים, ורק ב"נסיבות מיוחדות" - וגם אז יש לקבוע את הבחירות סמוך לאחר תום אותן "נסיבות מיוחדות".
למיטב ידיעתי, זה קרה רק פעם אחת, בבחירות שהיו מתוכננות לסוף חודש אוקטובר 1973. בשל מלחמת יום הכיפורים - שפרצה ימים אחדים סמוך למועד הבחירות המתוכנן ובמסגרתה גויס כמעט כל העם - נדחו הבחירות לסוף חודש דצמבר של אותה שנה.
כזכור, לפני כחודש קיבלה הכנסת, באופן בלתי צפוי ובחיפזון, הצעת חוק לפיזורה, לאחר שראש הממשלה נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה שתזכה לרוב בכנסת. במצב כזה היו רק שתי אפשרויות משפטיות ופוליטיות: הנשיא יטיל את המנדט על חבר כנסת אחר (כפי שקרה בעבר, כשציפי לבני לא הצליחה להרכיב ממשלה והמנדט עבר לנתניהו) או, לחלופין, הכנסת תפזר את עצמה ותכריז על בחירות חדשות (עד כה, דבר כזה לא קרה).
מאוחר יותר הכריז יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כי קיימת היתכנות משפטית, ואולי אף פוליטית, לביטול החוק לפיזור הכנסת, וזאת, כפי שנכתב, בניגוד לדעתו של היועץ המשפטי של הכנסת. אינני בטוח שיו"ר הכנסת טעה, לפחות לא בפן המשפטי. האפשרות המשפטית לבטל את החוק קיימת לדעתי מכוח סמכויותיה של הכנסת. שלא כמו הממשלה, בהיבט המשפטי סמכותה של הכנסת כמעט לא מוגבלת בתקופה שלפני בחירות. הפה שאסר הוא הפה שיכול להתיר.
אלא שאליה וקוץ בה. אם יבוטל החוק לפיזור הכנסת, המנדט להרכבת ממשלה חדשה יחזור לידיו של נשיא המדינה, והוא על פי חוק יכול להטיל את המשימה על כל אחד מ־119 הח"כים האחרים שנבחרו לכהונתם בחודש אפריל, רק לא על נתניהו.
אינני חושב שלתוצאה הזאת התכוונו יוזמי המהלך. אני מניח שמי שבודקים ורוקחים את האפשרות הזאת, בעיקר מקרב ראשי הליכוד, ירצו לשנות גם את הדין בחקיקה כך שהנשיא יוכל להטיל על מר נתניהו לנסות להרכיב פעם נוספת ממשלה. אם לא כן, אז מה הועילו חכמים בתקנתם? אולי הם ינסו לוודא שבנמצא 61 ח"כים שיתמכו בהמשך במר נתניהו, ואולי בכל זאת הם התכוונו לממשלה בלי נתניהו.
בכל מקרה, אם המהלך יקרום עור וגידים, מן הסתם תגיע עתירה לפתחו של בית המשפט העליון, והוא שייתן את הפרשנות החוקתית המחייבת - מה ניתן ומה לא ניתן לעשות במסגרת החוק הקיים. קביעתו תשים קץ למחלוקות בין הפרשנים השונים באקדמיה ובמרחב הפוליטי. אם תושג הסכמה לבטל את החוק לפיזור הכנסת ולהחזיר את המנדט לנשיא, לדעתי יש לתמוך בהסדר המשפטי הזה. עד כאן באשר להיתכנות המשפטית. על ההיתכנות הפוליטית יכתבו פרשנים אחרים.
מזל טוב ליורשות
בשבוע שעבר ניתן פסק דין בעניין ירושת הבית ברחוב מיכ"ל בתל אביב. הבעלים, מר אורי גלעדי, נפטר לפני כשלוש שנים. טרם לכתו החליט להוריש את רכושו לדיירות ששכרו ממנו דירות, ובלבד שיתחייבו לטפל בחתולים שהוא טרח לטפח.
גלעדי ז"ל, שנפטר ממחלה קשה, ירש מאמו בניין ובו שבע דירות. את הבניין המיושן בנה סבו בראשית המאה הקודמת. בחלק מהדירות בבניין המוזנח הלין גלעדי חתולים, ואת השאר הוא השכיר בשכר דירה נמוך ביחס למרכז תל אביב, בעיקר לדיירות שהתקשו לשלם שכר דירה גבוה. בימי חוליו, לקראת סוף חייו, טיפלו בו הדיירות במסירות ובחום ואף דאגו לאשפוזו בבית החולים.
בהיותו על ערש דווי בהוספיס בתל השומר, אך בראש צלול ובמחשבה בהירה, הוא זימן אליו עו"ד מזדמן והכתיב לו צוואה בנוכחות עדים כדת וכדין. את הדירות, כך מתברר, הוא החליט שלא להוריש לאיש מבני משפחתו הרחוקים אלא לדיירות שתמכו בו וסעדו אותו בעת חוליו. כשנפטר והצוואה פורסמה ברבים, היא הכתה בהלם רבים וטובים, ובהם בני משפחתו הרחוקים. אלה פעלו מיד בניסיון לערער על קיומה של הצוואה וביקשו את הירושה לעצמם.
עם כל הקושי וההסתייגויות, על פי הדין רשאי אדם להוריש את רכושו על פי רצונו וגחמותיו למי שהוא רוצה, לאו דווקא לקרובי משפחתו (אפילו יהיו אלו ילדיו ורעייתו), ובלבד שלא הופעלו עליו מניפולציה או לחץ לא הוגן על ידי אחד היורשים הפוטנציאליים (או יותר). בחוק הירושה משנת 1965, נקבע בסעיף 1: "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה".
במקרה של גלעדי ז"ל, שאומנם הוגדר על ידי שכניו ומכריו כאדם קצת תימהוני, הוא החליט בניגוד למצופה ולמקובל להוריש את רכושו - בניין ובו שבע דירות ברחוב מיכ"ל בתל אביב ודירה פרטית ברחוב הסמוך - לארבע דיירות שהשכיר להן דירות. כמה מהן גרו בהן בעת מותו, ולפחות אחת מהן גרה שם בעבר וטיפלה בו יחד עם האחרות בחום ובאהבה. גלעדי ז"ל, שהיה צלול ומודע ל"בעייתיות" שבצוואתו, לא רק חתם על מסמך בכתב בנוכחות עדים אלא גם צילם עצמו בצוואה מוקלטת. וכך אמר וכתב: "מעולם לא היה לי כל קשר עם קרובי משפחתי... מעולם הם לא גילו עניין בקיומי, שלומי ובריאותי... משום כך אני חושב שלא מגיע להם דבר מרכושי או מכספי".
הקרובים הרחוקים, שנזכרו פתאום שיש להם בן משפחה שהלך לעולמו והחזיק ברכוש רב, מיהרו להוציא צו מניעה נגד ביצוע הצוואה, בטענה שהיא מפוברקת וכי היורשות ועורך דינו רקמו קנוניה כדי להשתלט על רכושו בדרך נצלנית. "הקלות שבה ניתן להשתלט על זקנים חסרי ישע ולנצלם הפכה למכת מדינה", אמרה פרקליטת המשפחה.
השבוע, כאמור, הסתיים ההליך המשפטי, והצוואה של מר גלעדי אושרה בבית המשפט, כי "רצונו של אדם כבודו". השופטת קבעה: "ממכלול הראיות שהוצגו, המסקנה היא שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי והבלתי תלוי של המנוח, ולא הוכח כי הייתה השפעה בלתי הוגנת של השוכרות עליו".
עד כמה שזה מפתיע ולעתים מרגיז, אדם רשאי וזכאי להוריש את רכושו לאחר מותו למי שהוא חפץ - לאו דווקא לקרובי משפחתו. באחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון משנת 1996 קבע נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרן ברק: "עלינו לעשות כל מאמץ פרשני כדי להגשים את כוונתו האמיתית של המצווה".
מזל טוב ליורשות. דרך אגב, שווי הדירות על פי שמאים עומד על יותר מ־25 מיליון שקל.