נראה שאימצנו ספורט לאומי חדש - להיות חכמים בדיעבד. באותו אופן שהכתובת הייתה על הקיר בנוגע למחאת האתיופים, או לבועת הנדל"ן, כך ניתן היה לזהות את סימני ההתעללות של הגננת בראש העין בעוד מועד.

על פי הטיית החוכמה בדיעבד (Hindsight bias), אנו מעריכים את הסבירות להתרחשותו של אירוע מסוים לאחר שזה כבר התרחש, כגבוהה יותר ממה שהייתה באמת. כאשר שוק המניות עולה נמצאים פתאום הרבה מאוד סימנים המסבירים מדוע השוק חייב היה לעלות. גם לאחר שנחשפה פרשת הגננת המתעללת כרמל מעודה, הייתה נטייה של ההורים המעורבים להאשים את עצמם באמירות מעין "היינו צריכים לדעת" ו"הסימנים היו על הקיר".

חוכמה בדיעבד נתפסת כדרך פשטנית להתמודד עם המציאות שברוב המקרים אינה ניתנת לניבוי מראש, אך היא עדיפה על האפשרות השנייה - להודות שהעולם הוא מקום אפוף חוסר ודאות. הקושי הפסיכולוגי הגדול ביותר שיש הוא לשאת חוסר ודאות, ולכן אנו מנסים למצוא הסברים רציונליים לאחר מעשה. מנגנון זה מסייע לנו להכחיש את העובדה שיש מצבים שבהם לא נוכל לצפות את העתיד.

במצבים של חוסר ודאות (אין מידע על הבחור שאנו יוצאים איתו, על הגננת, על הבוס החדש) המערכת מנסה לגבש רושם על סמך רסיסי מידע. כל פיסת מידע משמשת לאשש או להפריך את התחושות שלנו. אם, למשל, הדייט החדש הציע לאסוף אותך, זה נרשם כסימן חיובי, אך אם לא התעקש לשלם - סימן שלילי.סימנים מקדימים לביסוס רושם.

הגן של כרמל מעודה היה פעיל במשך חמש שנים. עצם העובדה שהגן היה פעיל יותר משנה משמשת כסימן הרגעה - אם משהו היה לא בסדר, מישהו כבר היה עולה על זה. עדות חיובית נוספת, שנשמעה מההורים, הייתה: "הילדים שלנו חיבקו אותה כל בוקר" או "הילדים הלכו בבוקר בשמחה לגן".

הסימנים החיוביים מוערכים ומושווים לסימנים השליליים, אך היו לא מעט סימנים שהטו את הרושם לכיוון החיובי. אפילו סימנים שנתפסו כשליליים בזמן אמת היו נתונים למספר פרשנויות. לכל הסבר שלילי ניתן היה לספק הסבר חיובי המניח את הדעת, כפי שתיארה אחת האמהות: "אני סייעת בגנים, אני יודעת מה זה ילדים, ילד יכול לבכות בצרחות כאילו מתעללים בו - ולא מתעללים בו. אחרי פסח הילד שלי לא רצה ללכת לגן, אבל ידעתי שבגלל חופשת פסח בדרך כלל ילדים חוזרים ברגרסיה. אבל הילד שלי מאוד אהב אותה".

והנה חיזוק נוסף להרגשת האמביוולנטיות: "ידענו שיש לה חינוך 'נוקשה', יש לה את החוקים שלה... אבל מצד שני, מאוד אהבו אותה, אז לא היו לנו חשדות. הילד לא הראה סימני מצוקה".

בכולנו קיימת נטייה לשליליות. כולנו מודעים היטב להטיית השליליות הטבועה בנו, מה שגורם לכך שנתייחס בפרופורציות לסימנים השליליים, כפי שציינה אחת האמהות: "אני באה מהתחום, ואני זאת שתמיד אמרה לא לשפוט, צריך לראות בעיניים, לראות הוכחות, ולא להגיד סתם, כי אנחנו בתור הורים נוטים להגיד 'הילד ככה', ומיד נוטים להיכנס לסרטים".

מתן הסברים מראש: מוחנו אוהב לחפש הסברים, וכאשר מספקים לו אותם מראש, השאלות והתהיות אינן עולות כלל. הגננת סיפקה הסברים מניחים את הדעת עוד בטרם החלו ההורים לשאול את עצמם שאלות. "הייתה לה שיטת פעולה - שהיום אנחנו מבינים שעבדה אצל כל ההורים - היינו מקבלים באמצע היום הודעת טקסט עם תמונה, 'הילד נפל, קיבל מכה מחפץ'. היא פשוט הייתה דואגת לתת את התשובות לפני שהילד יגיע הביתה עם הסימנים".

איך זה שהילדים לא צעקו חזק יותר? ילדים נוטים לבנות מודלים על העולם. הם מתייגים כל אירוע חדש בתוך מודל קיים. תיארה זו יפה אחת האמהות: "הילד שלי שם מגיל שלושה וחצי חודשים, ילד מתעדכן לפי מה שהוא מכיר, זה מה שהוא מכיר, ככה הוא לומד להתנהל. הוא לא מכיר משהו אחר. הוא יודע שאמא באה לקחת אותו בחמש ושבבית יש חיבוקים ויש נשיקות". אמא אחרת הוסיפה: "ילדים קטנים לא באמת מבינים, המקום הראשון שהם מקבלים בו את החינוך זה הגן... זה גרם להם להבין שככה זה כנראה דרך החיים, שככה מתנהלים בגן". הילדים הפנימו שההתנהגות האלימה היא חלק בלתי נפרד מהחיים בגן.

אישיות האדם מכילה רבדים שונים. אחת האמהות מספרת כי "על פניו היא הצטיירה כגננת מאוד טובה. היא באה לבקר באוגוסט כי התגעגעה, והייתה שולחת להם הקלטות קוליות בערב, סתם כי הם חיממו לה את הלב. אבל בסרטונים שראיתי במשטרה היה הכל חוץ מאהבה. האהבה הייתה רק הצגה להורים".

חשוב להבין כי אישיות האדם מורכבת, ושהמוח אוהב לחשוב בשחור ולבן. קשה לנו להכיל מורכבויות או את עצם העובדה שלא תמיד ניתן לקטלג מישהו באופן מוחלט כטוב או רע.

אף שללא אבחון לא ניתן לדעת בוודאות, מהעדויות משתמע שמעודה הייתה במצוקה נפשית גדולה. זהו, ככל הנראה, מודל האהבה שקיבלה והפנימה. לא ניתן להקל ראש בחומרת מעשיה, אך ייתכן כי הסתירה בין מה שראו ההורים לבין מה שחוו הילדים מבטאת למעשה צדדים שונים באישיותה שבאו לידי ביטוי.

אל תאשימו את עצמכם. לא היה שום דבר שניתן היה לעשות בזמן אמת. חשוב שלא תכלילו את מה שקרה במקרה זה על כל הגננות. אין ספק שהחושים לאחר המקרה יהיו מחודדים, אבל יש להימנע מלהעביר חרדות וחששות אלו לילדיכם, שזקוקים לחום ואהבה, וליצור התנסות מתקנת, שתגרום להם ליצור מודל חדש. למרות חוסר האונים, ילדים הם היצורים הכי שרדנים בעולם.

תודה לעדי ויצהנדלר, אם לשניים, שהיוותה את ההשראה למאמר.



הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה