השבוע גזר בית המשפט עונש מאסר של 17 שנה על המטפלת אינה סקיבנקו בגין הריגתה של הפעוטה יסמין וינטה. אינני בטוח שהעונש משקף את חומרת המעשה. גזר הדין הזה ניתן שבוע אחרי שפורסמו תמונות הזוועה של הגננת כרמל מעודה, שבהן נראתה מתעללת בילדים חסרי ישע. 
 

מחאה ציבורית רחבה התעוררה בעקבות האירועים. המוחים דרשו להכניס את הפעוטונים למסגרת רגולטיבית ומפוקחת, כך ראוי ונכון. הפעוטונים למעשה נולדו על רקע העידוד הממשלתי לכך שנשים אחרי לידה תצאנה לעבודה, ולא במקרה הוטלה האחריות עליהם בידי משרד העבודה. אלא שבדיון שנערך בכנסת השבוע התברר שהמדינה אפילו לא יודעת כמה פעוטונים יש בארץ והיכן הם ממוקמים, שלא לדבר על רישוי והכשרה.
 

כיום אין צורך ברישיון מהמדינה כדי להקים פעוטון. גם המועסקים בו לא נדרשים להכשרה מינימלית. נדמה לי שזאת דרישה בסיסית של כל הורה, שהפעוטות יטופלו על ידי אנשים שיש להם הכשרה בתחום ושאפשר לסמוך עליהם. לכן הדבר הטבעי ביותר הוא שהפיקוח והאחריות לנעשה בפעוטונים יועברו ממשרד העבודה ויחסו תחת כנפיו של משרד החינוך, שבקיא ומנוסה יותר בהפעלת פיקוח ומפקחים. ההתחייבות שנתן ראש הממשלה בנימין נתניהו לכך ראויה להיבחן לא רק כהבטחת בחירות, אלא במבחן התוצאה מיד לאחר הקמת הממשלה. אין להרפות מכך.
 

בנוסף, למרות הבירוקרטיה הרבה במדינת ישראל, אין ספק שמתחייבת רגולציה פרטנית לגיל הרך, משום שלא יעלה על הדעת שכל אדם ללא הכשרה מתאימה וללא ניסיון מתאים יפתח פעוטון ויקבל לאחריותו תינוקות בני יומם. 
 

הכנסת אומנם חוקקה שני חוקים הנוגעים לנושא - חוק הפיקוח וחוק המצלמות - אך למרבה הצער ועדות הכנסת הרלוונטיות טרם מצאו את הזמן הנכון לחוקק חקיקת משנה בצורת תקנות שייתנו תוכן לחוקים. בעניין זה אין מוקדם או מאוחר, ואין שום סיבה לכך שהוועדות הזמניות לא יתכנסו לאלתר על מנת לחוקק תקנות מתאימות שבלעדיהן החוקים הם אות מתה בספר החוקים שלנו.

מדינה בפקק

מנהג חדש בא למדינה. כל מי שמשהו מציק לו, כל מי שרוצה שיקשיבו לו, חוסם בבריונות את כבישי הארץ וזוכה לסיקור תקשורתי נרחב. פעם זה ציבור יוצאי אתיופיה, פעם אלו החרדים, פעם זו קהילת הנכים, ופעם אלו המפונים מגוש קטיף. אני מניח שכוונת המוחים איננה להעניש את הציבור הישראלי אלא את הממשלה, אך כוונות לחוד ותוצאות לחוד. 
 

אינני נגד זכות ההפגנה והמחאה, נהפוך הוא. זוהי זכות לגיטימית, שמאפיינת משטרים דמוקרטיים. אך אינני סבור שאת המחיר צריכים לשלם האזרחים, שתקועים בשל כך שעות ארוכות בפקקים אינסופיים, ואינם יכולים להגיע ליעדם או לבתיהם לאחר יום עבודה מפרך. 
 

בספר החוקים הפלילי ישנו סעיף שבעבר נהגו לעשות בו שימוש במקרים דומים והוא: הפרעה לסדר הציבורי. כשאנשי תנועת זו ארצנו בראשותו של משה פייגלין חסמו כבישים בעיקר במחאה נגד פינוי גוש קטיף, המשטרה פינתה אותם בכוח, והפרקליטות העמידה את פייגלין לדין פלילי, והוא אפילו הורשע.

הגיעה העת שתושבי מדינת ישראל, שבדרך כלל מזדהים עם המאבקים הציבוריים והחברתיים האלה, יפסיקו להיות נושאי הסבל העיקריים. והגיעה העת, עם כל אי־הנעימות שבדבר, שהמשטרה תפעל על פי החוק ותעמיד לדין את חוסמי הכבישים ויוצרי הפקקים כאשר מדובר בהפגנות שלא אושרו על ידה.


ממיר אנלוגי
 

הקשבתי היטב לדבריו של הרב רפי פרץ, שר החינוך, בעניין טיפולי ההמרה בשבוע שעבר וגם שמעתי את הצהרתו האחרונה כי הטיפולים הללו הם דבר "חמור ופסול". 
 

בפעם הראשונה שנדרש לנושא, פרץ הציג את עמדתו האמונית בחיוך, עם לא מעט התלבטויות והיסוסים. הוא ממש לא היה נחרץ או בוטה, נהפוך הוא: הוא אמר שבסופו של דבר ההכרעה היא בידי הנער או הנערה וכי על מערכת החינוך להכיל את כולם כפי שהם, גם אם הם משתייכים לקהילת הלהט"ב. עוד הוא הוסיף שאין לכפות את הטיפולים הללו. הוא גם לא הציע הצעת חוק או התקנת תקנות בנושא. 
 

אינני מבין מדוע פוליטיקאים מימין ומשמאל החליטו לסקול אותו מבחינה תקשורתית. פרץ הוא איש דתי ונסמך על ספרי הקודש, שבהם יש איסור על יחסים חד־מיניים. אינני מאמין שמישהו מצפה שפרץ ידלל את אמונתו רק משום שהוא מונה לשר החינוך. מבחנו לא בהשקפותיו האישיות ובאמונותיו, אלא בתוכניות שיביא למימושן במשרד החינוך. הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי יכולים להכיל אמירות כמו אלה של הרב פרץ, גם אם הוא שר החינוך. כבר נשמעו גרועות מהן.
 

בעיני אמירתו של שר המשפטים אמיר אוחנה, שלא תמיד יש לכבד פסקי דין של בית משפט, גרועה ומזיקה שבעתיים מאמירתו החלבית של פרץ.


רפי פרץ. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90 רפי פרץ. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90


היכן ישנם עוד

הכרתי אישית את אורה נמיר ז"ל. היא הייתה אישה לא קלה. קפדנית, חמורת סבר, שדרשה ביצועים גבוהים מסביבתה. היה לה גם לב רחב ונשמה יהודית חמה, והיא בהחלט הייתה שליחת ציבור. לא כזאת שבאה לעשות לביתה אלא לעבוד למען הציבור. היא הייתה אישה צנועה בהליכותיה, רחוקה מהמודל הקיים היום של כמה שרים בממשלת ישראל.  
 

ספר החוקים שלנו, ובעיקר הפרק העוסק בדיני עבודה, רווי בטביעות אצבעותיה. היא הותירה חותם עמוק על זכויות העובדים הן בתפקידה כחברה וכיו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ואחר כך כשרת העבודה והרווחה. עיקר דאגתה הייתה נתונה לחלשים ולמוחלשים במדינת ישראל. 
 

כמה חוקי עבודה סוציאליים מזוהים עם נמיר. החשוב בהם הוא חוק שכר מינימום. היא התעקשה על כך, גברה על המתנגדים הרבים והפכה את הרעיון הצודק הזה לחוק בספר החוקים שלנו. הישג חשוב נוסף שלה הוא חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, זאת בתקופה שבה התנועות הפמיניסטיות בארץ היו רק בחיתוליהן. 
 

כשרת העבודה היא הקפידה על כך שיהיו תנאי עבודה הוגנים ותנאי שכר הוגנים לכל עובד ועובדת, והקימה את המחלקה לפיקוח ולאכיפה של חוקי העבודה שבמהלך השנים התרחבה ופועלת גם כיום. גם בתחום הרווחה לא טמנה את ידה בצלחת, והתמקדה ברווחתם של ילדים עם מוגבלויות וילדים בסיכון גבוה. נמיר עסקה גם במגזר הבדואי והערבי, בנשים מוכות ובקשישים. היא גם דאגה לחוקק את חוק המשפחות החד־הוריות ולתקן, ככל שניתן, את מעמדם של עובדי הקבלן. היא אכן הייתה שרת עבודה לתפארת מדינת ישראל. דמויות כמותה חסרות בנוף הפוליטי של ישראל כיום. יהי זכרה ברוך.