בבחירות שנערכו בחודש אפריל השנה נסב השיח הציבורי בין היתר על התוכניות של הממשלה היוצאת לשנות את שיטת הממשל ולפגוע במערכת המשפט ואכיפת החוק, שלפי דעתם של חלק מחברי הקואליציה חרגה ממסגרותיה. 

דובר על חקיקת חוקי חסינות למיניהם לנבחרי ציבור, על פגיעה במעמד בית המשפט העליון ועל הגבלת כוחו לפסול חוקים לא חוקתיים של הכנסת הפוגעים בזכויות אדם, על שינוי שיטת בחירת השופטים, על פסקת התגברות שתחול גם על החלטות של הכנסת והממשלה שבית המשפט יחשוב שאינן סבירות, ועל קיצוץ כנפיים של היועץ המשפטי לממשלה מתוך מחשבה מוטעית שתפקידו לייעץ לממשלה ולא לקבוע דבר בעניין חוקיות פעולות הממשלה וסבירותן. בקיצור, דובר על מהפכה חוקתית הפוכה. 

בבחירות שנערכו בשבוע שעבר, השיח הציבורי כמעט לא נסב סביב התוכניות הללו. הן הוסתרו היטב, אך נותרו על כנן. מפעם לפעם היה מי שהזכיר לציבור שאם הממשלה הנוכחית תיבחר שוב, בכוונתה לבצע שינויים מרחיקי לכת במערכת המשפט ואכיפת החוק ולשנות סדרי ממשל ומשפט. 

לא בכדי הרבו בתקשורת להשתמש במושג "קואליציית החסינות" כשהכוונה היא לקואליציה היוצאת שהייתה מחויבת להעניק חסינות לכמה חברי כנסת וממשלה שבעניינם מתנהלות חקירות שאולי יובילו לכתבי אישום, או לכאלה שכבר הוחלט להגיש נגדם כתבי אישום. 

דבר אחד אפשר לקבוע כיום: תוצאות הבחירות שחייבו הקמת ממשלת אחדות לאומית ימנעו שינויים לרעה במערכת המשפט ואכיפת החוק. במידה רבה מדינת ישראל ניצלה. 

גם אם ייכפה עלינו סבב נוסף של בחירות הרי שהתוצאות לא ישתנו הרבה, ולקואליציית ימין־חרדים לא יהיה מספיק כוח פוליטי לבצע את השינויים שבהם חפצה נפשם. אילו נותרה הקואליציה היוצאת על כנה, היה אפשר לצפות שהייתה מתנפלת על שלטון החוק ללא רחמים, אם מטעמים אידאולוגיים ואם מטעמים פרסונליים. התוצאה הייתה זהה: סדרי השלטון והמשפט היו משתנים מקצה לקצה והדמוקרטיה הייתה מידרדרת במדרון חלקלק. 

# # #

העיקרון הגדול של שלטון החוק הוא שכולם שווים בפני החוק, וחוק אחד חל על כולם. אין מיוחסים, אין מחוסנים ואין בעלי פריבילגיות יתר. מקור הסמכות לשלטון החוק הוא לעולם הרשות המחוקקת שנבחרת על ידי הריבון, ושומרי הסף של הריבון הם גופי האכיפה. כך למשל בעניין החסינות. היא לא אמורה להעניק פריבילגיות או מעמד יתר לחברי הכנסת והממשלה, אלא לאפשר להם לבצע את תפקידם כהלכה ללא חשש. 

כשיוזמי החוק ביקשו להעביר אותו בכנסת ב־1951, הם נתנו את הדוגמה הבאה: אם ח"כ רוצה להצביע על הצעת חוק או על החלטה שעניינה ביקורת או פיקוח יתר על הרשות המבצעת, יכולה הרשות המבצעת ביום ההצבעה בכנסת להעמיד שוטר תנועה שיעצור אותו בתירוץ של עבירת תנועה וימנע ממנו להגיע להצבעה בזמן, וכך יושג רוב מלאכותי.

יש להבחין בין חסינות פרוצדורלית שמתקיימת כל עוד חבר הכנסת או השר ממשיכים בכהונתם בכנסת או בממשלה, לבין חסינות מהותית שבעניינה מדובר במעשים המהווים עבירה על החוק שעשה חבר כנסת במסגרת תפקידו כחבר כנסת או כשר. ההבחנה בין שני הסוגים הללו נמצאת לעתים בשטח אפור, ולא בנקל ניתן להבחין ביניהם. 

אך אם מדובר במעשים שבאופן מובהק לא נמנים עם החסינות המהותית (כמו למשל החשדות נגד ראש הממשלה בתיקי 1000 ו־2000 והחשדות המיוחסים לח"כ אריה דרעי ולח"כ יעקב ליצמן), אז החסינות היא פרוצדורלית ואפשר להעמיד את אותו חבר כנסת או שר לדין עם סיום כהונתו. 

על פי החוק, חבר כנסת נדרש לבקש את החסינות מיתר חבריו למליאה. היא איננה מוענקת לו באופן אוטומטי. אם הוא לא ביקש אותה או אם הכנסת לא נענתה לו, הרי שאז היא לא מוענקת לו. 

# # #

החסינות נתונה לביקורת שיפוטית. כשב־2003 העניקה הכנסת חסינות לח"כ מיכאל גורלובסקי בגין עבירה של הצבעה כפולה במליאה - ביטל אותה בג"ץ בטענה שהחלטת הכנסת אינה חוקתית ומונעת משיקולים זרים. 

במסגרת פסקת ההתגברות שתכננה הקואליציה היוצאת, עלתה האפשרות שהיא תכלול גם התגברות על החלטות בג"ץ במסגרת הפיקוח השיפוטי שלו על החלטות המינהל, לרבות על החלטות הכנסת. מה שכמובן היה גורם לכך שבג"ץ לא יכול היה לבטל חסינות שהעניקה הכנסת, גם אם מהסיבות הלא נכונות. הנושא הזה ככל הנראה ירד מן הפרק בשלב זה. 

באשר ל"פסקת ההתגברות", כאשר באמצע שנות התשעים החל בית המשפט העליון לבטל חוקים וסעיפים של חוקים שחוקקה הכנסת בשל אי־חוקתיות ומשום שאינם עומדים במבחנם של חוקי יסוד "בכירים" מהם (בעיקר חוק יסוד "כבוד האדם וחרותו"), התמרמרו חברי כנסת רבים כאילו בית המשפט העליון נטל מהם את הסמכות החופשית לחוקק חוקים כאוות נפשם במסגרת תפקידם כמחוקקים. אך זה לא מדויק. ראשית, במשך 25 שנה ביטל העליון בעיקר סעיפים מחוקים שנחקקו פחות מ־20 פעמים. בנוסף, התפיסה היסודית של הדמוקרטיה היא שלא מדובר רק בשלטון הרוב, אלא גם בהגנת המיעוט, ולכן לעתים יש לפסול חוקים פוגעניים שנועדו לפגוע במיעוט.

הרעיון של "פסקת ההתגברות" (שכבר קיימת בחוק יסוד "חופש העיסוק") הוא שאם בית המשפט יבטל חוק של הכנסת, תהיה הכנסת רשאית לשוב ולחוקק אותו לתקופה מוגבלת ולהתגבר על החלטת בית המשפט. יכול להיות שהרעיון הזה בעיקרון אינו פסול, אך עדיין נותרו שאלות חשובות. למשל, באיזה רוב הכנסת יכולה לשוב ולחוקק את החוק שפסל בית המשפט? וכאן חלוקות הדעות.

משפטנים בכירים, לרבות נשיא העליון לשעבר פרופ' אהרן ברק, סברו שצריך רוב של 80% מקרב חברי הכנסת, שיכלול גם נציגים ממפלגות האופוזיציה. אחרים, בהם איילת שקד, שרת המשפטים לשעבר, חושבים שמספיק רוב של 61 ח"כים. כלומר, שהקואליציה בכוחות עצמה תוכל לבטל כל החלטה של בית המשפט העליון. 

נושא נוסף שכנראה ירד מסדר היום הוא הרכב הוועדה למינוי שופטים, שכוללת כיום את נציגי שלוש הרשויות. זו לא שיטה מושלמת, אך היא הטובה מסוגה. וכך גם נושא הפגיעה בסמכויותיו של היועמ"ש - משומרי הסף החשובים של הממשל הישראלי - באשר לבדיקת החוקיות של החלטות השלטון ובאשר לפרשנות המוסמכת של החוק, עד להחלטה אחרת של ביהמ"ש. 

הממשלה הנוכחית כבר שמה ללעג ולקלס את עמדתו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט, והחליטה, בניגוד לדעתו, על חוק המצלמות. בסופו של דבר, הכנסת לא אישרה את החוק, למרות החלטת הממשלה. 

יכול להיות שלאחר 70 שנה הגיע הזמן לערוך שינויים במבנה השלטון ובסדרי המשפט בארץ, אך זה לא יכול להיעשות ללא שיח ציבורי רחב ודיון עמוק שבמסגרתו תישמע דעתם של כל הגורמים הרלוונטיים ויובטח קיומה של הדמוקרטיה הישראלית גם בעתיד.

ובכלל, יכול להיות שנוכח הכאוס השלטוני שנוצר בארץ צריך לחזור לשיטת בחירות ישירות תוך לימוד השגיאות והפקת הלקחים הנדרשת. צריך לבחון את נושא הגבלת הכהונה של ראש הממשלה, או אולי לחזור לרעיון שהעלה ח"כ אביגדור ליברמן - לעבור למשטר נשיאותי שיבטיח במידה רבה וגדולה יותר מזו הקיימת כיום יציבות והפרדה בין הרשויות. שווה לבדוק את העניין.

tguvot@maariv.co.il