היום יתייצבו 120 חברי כנסת יחד עם בני משפחותיהם לישיבת הפתיחה של הכנסת ה־22. דיילים ודיילות יצמידו לדש החליפה החדשה פרח בצבעי כחול־לבן, לא של המפלגה אלא של הדגל, המייצג ומסמל את כ־ו־ל־ם: ימין, שמאל, מרכז, דתיים וחילונים, ערבים, עולים, גברים ונשים, צעירים וזקנים. מעכשיו חברי הכנסת הם הריבון המייצג את העם, ולא משרתיה של מפלגה פוליטית.

סלחו לי שאני מקלקלת את המעמד החגיגי, אבל הציבור מתרגש הרבה פחות. בסרט הזה היינו לפני חמישה חודשים בלבד, בסיום מערכת בחירות רוויית יצרים, אלימות מילולית והסתה. לנוכח הזמן הקצר שחלף והתסבוכת שלא מאפשרת לגבש קואליציה, האווירה מזכירה מסיבת סיום ולא טקס קבלת פנים. פוליטיקאים בכירים למדי מחשבים את קץ הכנסת הֽ־22 ומאיימים בבחירות חדשות בקרוב.

כך שחייה על זמן שאול. חבריה, כמו ציבור הבוחרים, שבויים באינטרסים אישיים וצרים של פוליטיקאים ציניים. אפשר לומר שהכנסת ה־22 נתונה במלכוד 22: רק חבר כנסת מטורף יתמרד נגד ראשי מפלגתו ונגד ההרפתקה ששמה בחירות שלישיות (ויוכיח בכך אומץ לב וכושר מנהיגות), אבל מי שיעשה כן, עתידו הפוליטי נחרץ. “חתיכת מלכוד, המלכוד הזה”. ראש הממשלה נתניהו אוחז בגרונה של הכנסת וסבור שהמנדט המוגבל שקיבל מהציבור מעניק לו לגיטימציה להמשיך ולשחק בקוביות הפוליטיות עד שתתקבל התוצאה הרצויה בעבורו. פוליטיקאי סביר שטובת הציבור לנגד עיניו, העומד בעיצומו של שימוע ולפני כתבי אישום, היה מפנה את מקומו ומאפשר למועמד אחר לנהל את המשא ומתן הקואליציוני.

אלמלא הפרשות המשפטיות שלו לא היינו מידרדרים למערכת בחירות שנייה בתוך שנה, ונתניהו לא היה מאיים במערכת בחירות בפעם השלישית. ליצירת מנגנון ההשמדה העצמית של הכנסת ה־22 יש עוד שותפים: אביגדור ליברמן, מתפטר סדרתי הנאחז בעקרונות משתנים, וראשי המפלגות החרדיות המוחרמים על ידו ומחרימים בעצמם את כחול לבן. מי כמוהם יודע מה סוד כוחה של פשרה המותירה בידי כל אחד מהצדדים חצי מתאוותו. לא הפעם. אבל את המרעום מחזיק אדם אחד - היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, האיש שאליו נשואות העיניים. אפשר להניח כי לו היה יכול, היה משתמש בכישוריו מנעורים ומוסיף לכדרר את תיקי נתניהו, או בועט אותם הרחק אל מחוץ למגרש בתקווה שנתניהו יתפטר או שלא ייבחר.

אבל הגיע הרגע שבו השעון הפוליטי והשעון המשפטי מסתנכרנים ומצביעים על אותה שעה. המערכת הפוליטית משחקת על זמן פציעות, ובנקודה הזאת עליו להכריע. בתום השימוע, שנדחה בטריקים ושטיקים, בתום הארכה והנחה נוספת שקיבל נתניהו, על מנדלבליט להודיע בהקדם אם יש בידיו ראיות ממשיות נגד נתניהו אם לאו.

מנדלבליט, שהיה מזכיר ממשלת נתניהו, לא נקלע לזירה בעל כורחו. כשמונה ליועץ משפטי קיבל בירושה את תיק המעונות של משפחת נתניהו. כשנשאל מה יעשה אם יידרש להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, השיב כי אם יהיה בסיס משפטי, לא יהסס. מאז הוא מהסס ומשתהה. אכן מדובר בהכרעה כבדת משקל בעלת השלכות אישיות ולאומיות, אבל גם לאי־הכרעה יש השלכות קשות. במובן הזה, מנדלבליט ונתניהו הם כלים שלובים. מעשיהם ומחדליהם פוגעים באמון הציבור במערכת הפוליטית והמשפטית.

על מנדלבליט היה לצפות את הכאוס שהשתלט על המערכת הפוליטית כתוצאה מפרשיות נתניהו, ולכן אם גם לאחר השימוע יוסיף להשתהות, הרי שבמקרה הטוב יהיה אפשר לטעון שהתנהגותו גובלת ברשלנות. במקרה הרע, יהיה מי שיאמר שמדובר בהפרת אמונים ציבורית. כאן יהיה מבחן הכנסת. די בכמה חברי כנסת מהליכוד או ממפלגות הבלוק שיתייצבו מול נתניהו ויגידו לו “עד כאן”. זו אפשרות תיאורטית, אבל חוקית, העשויה לחלץ את הכנסת ממלכוד 22 ואת מדינת ישראל מהמבוי הסתום.