אני מתמחה, לקראת סוף שנת ההתמחות. משמע, אני כמו רופאה, רק שעוד אין לי רישיון. מה שלא מפריע למערכת הבריאות בישראל לתת לי להיות המבוגרת האחראית על מחלקה של 38 חולים מ־13:00 עד 10:00 למחרת. האוכלוסייה גדלה, תוחלת החיים עולה, אבל מספר התקנים לרופאים ורופאות נותר בעינו מאז שנות ה־80. אז אין ברירה, נעזרים בכל מי שיש.
 

התורנות שלי מתחילה. אני ועוד מתמחה. חולים מתחילים להגיע למחלקה. לא כולם באותו מצב רפואי, אבל כולם עייפים, רעבים, מבולבלים וחסרי אונים. הם כבר אחרי מספר שעות במיון (חלקם עוד מהלילה הקודם), משום שגם שם לא מצליחים להתמודד עם העומס. אבל אני לא יכולה לראות את כולם, כי אני מתרוצצת כמו תרנגולת חסרת ראש. 
 

מגיע מטופל, ואני מתחילה את תהליך הקליטה שלו במחשב, אך כל כמה דקות הטלפון מצלצל. בינתיים הצוות הסיעודי מוסר לי שהחולה המבולבל בחדר 7 משך החוצה את העירוי שלו ואני צריכה להכניס חדש. ועוד לא הזכרנו את הקשישה בחדר 10 עם לחץ דם מאוד גבוה, ואת החולה בחדר 1 עם כאבים בחזה שזקוקה ממני לאק"ג, לקיחת דם דחופה ושאתקשר לטיפול נמרץ לב לשאול על מקום בשבילה (ספוילר: אין). במקביל, חולה אונקולוגית, שמאושפזת במחלקה כבר שבוע, שוב בקוצר נשימה והצילום שלה בהחמרה – אז אני חייבת להזעיק כונן רדיולוג מביתו.
 

וככה זה נמשך, שעות. לקראת 1:00 בלילה יש לי קצת שקט לרשום את המטופלים שקיבלתי ואת ההוראות לתרופות. יש תרופות קבועות שהם פספסו, כי לא רשמתי אותן בזמן. אני מעירה כמה חולים לצורך אק"ג. זה היה אמור לקרות קודם, אבל מה לעשות, לא הספקתי. אני מרגישה אשמה. באמצע השעתיים וחצי שינה מעירים אותי בשביל חולה נוסף. 
 

כששואלים אותי אם יש מיטה בחדר, אני מגמגמת ומתנצלת שלא. אולי בבוקר, כשישחררו מישהו. אבל אני משקרת, ברור שאין מצב. אני עייפה ופועלת על אוטומט. 
 

יש לי חולים שממתינים לצנתור עד 14 יום, כי הם לא מספיק "דחופים". יצא לי לראות חולים שהמתינו לאיזושהי פרוצדורה באשפוז ובסוף חטפו זיהום ומתו. 

ככה זה בכל בית חולים בארץ. דין אשקלון כדין תל אביב. ולמרות תת־תקינה מטורפת, הרפואה שלנו טובה. עדיין. אך נשאלת השאלה, כמה זמן עוד נוכל להחזיק כך בגאווה ראש מעל המים.
 

אני בתחילת הדרך ואני מיואשת. אבל מילא אני. למה אתם, הקוראים, מוכנים לעבור על זה לסדר היום? אולי משום שאתם צעירים ובריאים. אבל דעו לכם שהמערכת שתיארתי היא זו שתיתקלו בה כשחלילה תחלו או כשסבתא תיפול או כשלאבא יהיה שיעול שלא יעבור חודשיים ובצילום יראו גוש חשוד.


הכותבת היא מתמחה ברפואה באחד מבתי החולים