הסכמי רפורמה בנמלי הים שחתימתם נדחית; הגדרת סל תרופות הכוללת החלטות רגישות באשר לתרופות נדירות מצילות חיים; עדכון צרכיה של מערכת הביטחון אל מול איומים מבחוץ; בניית כיתות נוספות בבתי הספר כדי לעמוד בגידול במספר התלמידים החדשים הזורמים אל מערכת החינוך; הקטנת הצפיפות בבתי החולים הממשלתיים – אלו רק מקצת הפעולות והשיפורים שממשלת ישראל צריכה לעשות אך אינה מבצעת באמתלה שאין לה סמכות בחוק. אלא שהמצב המשפטי הוא בדיוק ההפך. 
 
ב־1992, כשהשלמנו בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת את חקיקת חוק יסוד: הממשלה החדש - שכלל גם את הבחירה הישירה לראשות הממשלה - היינו מודעים למצב שבו ממשלה יוצאת צריכה להמשיך לשרת את האינטרסים של הציבור והמדינה, עד אשר תיכון ממשלה אחרת במקומה. 
 

משום כך חוקקנו את סעיף 30(ב) לחוק יסוד: הממשלה, האומר: "עם בחירת כנסת חדשה... תמשיך הממשלה היוצאת במילוי תפקידיה עד שתיכון הממשלה החדשה". אין הוראת חוק פשוטה מכך. המילים ברורות וכך גם משמעותן: הממשלה היוצאת ממשיכה לבצע את תפקידיה על פי הוראות חוק יסוד: הממשלה והוראות כל דין, עד אשר ממשלה חדשה תתפוס את מקומה. 
 
איש לא ציפה שניקלע לסיטואציה שבה ממשלת מעבר תמשיך לתפקד מכוח עקרון רציפות הממשלה ולא מכוח אמון הכנסת במשך שנה שלמה כמעט, ללא ידיעה אימתי יסתיים המצב החריג והמוזר זה.
 
הממשלה היא הרשות המבצעת, והיא חייבת לפעול כדי לקדם את האינטרסים הציבוריים והלאומיים במסגרת סמכויותיה - והסמכויות שלה רחבות מאוד. שכן בכל הקשור בניהול המדינה והמגזר הציבורי, הממשלה היא שמתווה קווי מדיניות, אחראית לביצועם ונהנית מסמכויות מופלגות, כמו התקנת תקנות שעת חירום והחלטה על יציאה למלחמה. 
 
חוק היסוד מעניק לשרים את הכוח ליטול כל סמכות שניתנת לפקיד בתחומי משרדם על מנת לקבל את ההחלטות בעצמם, ואת הסמכות להתקין תקנות לשם ביצועו של חוק שהוא בתחומי אחריותם. 
 
מול סמכויות מופלגות אלה, הכפופות לבקרת כנסת ישראל ועל פי שיטתנו הדמוקרטית גם לביקורת המדיה והציבור - אי אפשר לקבל את העיקרון כאילו הממשלה מוגבלת כיום בביצוע תפקידיה.
 
החלטות בג"ץ והנחיות היועץ המשפטי לממשלה אינן מכוונות להגבלת הממשלה בביצוע תפקידיה האמיתיים, ואינן יכולות לעשות כן. בית המשפט יצר את מה שאנו מכנים "חובת ההתאפקות" לא חלילה כדי לפגוע בתפקוד הממשלה - כוונתו למנוע ניצול של תקופת המעבר שנותרה לממשלה כדי לקדם אינטרסים מפלגתיים או אישיים שאינם באמת דחופים או נחוצים לקידום האינטרס הציבורי; וכדי למנוע ביצוע מעשים או החלטות שאפשר להגדירם בשפה עממית "מחטף", אשר יהוו תקדימים בנושאים אשר עדיף שהממשלה הנבחרת תחליט בגינם. 
 
מאחר שתקופת כהונתה של ממשלת המעבר נמשכת זמן רב, לא היססתי לפנות ליועץ המשפטי לממשלה וביקשתי לחדד את העקרונות וגם להתאימם במידה מסוימת למצב הבלתי צפוי שנוצר. 
 
בתגובה לפנייתי כתבה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר: "בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, ממשלה כאמור (ממשלת מעבר – א.ל), וכן שריה של הממשלה כאמור, מחויבים באיפוק בהפעלת סמכויותיהם לגבי אותם עניינים שאין כורח ודחיפות לפעול בהם בתקופה זו". זה בטח לא אומר שיתוק בביצוע פעולות חשובות שנועדו להגן על האינטרס הציבורי, כמו תפקוד תקין של מערכת החינוך או מתן שירותים טובים יותר לחולים, או החלטות הנחוצות לחיזוק הכלכלה והביטחון. 
 
נקודת המוצא היא באיזון נכון בין השניים: איפוק מול צורך אמיתי. אף לא אחד יעלה על דעתו שממשלת ישראל מנועה מטיפול במצב השורר כיום בבתי חולים משום שהיא ממשלת מעבר; אף לא אחד יעלה על דעתו שחובת איפוק משמעותה קיפאון; ואני מקווה שאיש לא יעלה על דעתו שמותר לנו לנהוג כך בניגוד להוראה ברורה ומפורשת של חוק יסוד, שהוא ברמה חוקתית. 
 
מן הראוי שממשלת המעבר, אשר אין אנו יודעים כמה זמן תמשיך בכהונתה, תתעשת ותבצע את תפקידיה במלואם בלי שחובת ההתאפקות תהפוך לפגיעה חמורה בציבור הרחב ובאינטרס הלאומי.