חוק חסינות חברי הכנסת לא נועד לשמש כעיר מקלט לעבריינים, אלא לאפשר לח"כים לפעול על פי מצפונם והבנתם בלי שזרועות השלטון יעצרו אותם, גם אם הם אינם תומכים בעמדות השלטון.



בסעיף 4 (3) לחוק נאמר: "חבר הכנסת רשאי, בתוך 30 ימים מיום שהומצא לו כתב האישום, לבקש שהכנסת תקבע כי תהיה לו חסינות בפני דין פלילי לגבי האשמה שבכתב האישום". ב־1951, כאשר הוצגה הצעת החוק בפני חברי הכנסת הובאה דוגמה: אם חבר כנסת מהאופוזיציה עושה את דרכו מתל אביב לירושלים וניידת משטרה מעכבת אותו, בחשד שעבר על המהירות המותרת, הוא עלול לא להגיע להצבעה קריטית בכנסת ואז קולו המכריע לא יימנה. לכך נועדה החסינות.



החוק מבחין בין חסינות מהותית, המתייחסת לעבירות שחבר הכנסת ביצע לשם מילוי תפקידו, לבין חסינות פרוצדורלית, המתייחסת לעבירות שעשה שלא במסגרת מילוי תפקידו. כל עוד הוא חבר כנסת החסינות יכולה להתקיים, ולאחר שיעזוב את הכנסת הוא יועמד לדין בגין אותן עבירות. חוק ההתיישנות אינו חל על חסינות, והיו מקרים שחברי כנסת הועמדו לדין על עבירות שונות לאחר שסיימו את כהונתם. באשר לחשדות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, הן אינן נראות כעבירות שנעשו בקשר לביצוע תפקידו ולכן מדובר בחסינות פרוצדורלית.



בניגוד לעבר, אז הייתה מוענקת חסינות אוטומטית לח"כ והיועץ המשפטי או מי מטעמו היה צריך לבקש מהכנסת להסיר אותה, כיום החסינות מוענקת רק אם חבר הכנסת דורש אותה תוך 30 יום מהיום שהודיעו לו על גיבוש כתב אישום נגדו. אין ודאות מלאה שנתניהו יבקש ליהנות "מכיפת הברזל" של החסינות, מאחר שככל הנראה היא לא תעמוד בביקורת של בג"ץ.



בהליך החסינות שמתבצע בכנסת יש שני שלבים: בשלב הראשון נערך דיון בבקשת חבר הכנסת להעניק לו חסינות בוועדת הכנסת. בשלב השני, ככל שוועדת הכנסת מחליטה שלא להעניק לו חסינות, העניין עובר להכרעת מליאת הכנסת, שאמורה להתקבל ברוב. החלטות ועדת הכנסת והכנסת בעניין החסינות נתונות לביקורת שיפוטית, ובית המשפט העליון כבר ביטל החלטה על חסינות, למשל בעניינו של ח"כ מיכאל גורולובסקי, שב־2003 נחשד בהצבעה כפולה במליאה.



הגם שההליך בכנסת הוא פוליטי ולא משפטי, עדיין חבר הכנסת צריך לנמק מדוע הוא מבקש לקבל חסינות. הוא יכול לטעון, כפי שטוען ראש הממשלה, שכתב האישום נגדו הוכן על ידי הפרקליטות שלא בתום לב ובחריגה ממדיניות התביעה, או שמדובר באכיפה בררנית. בעבר נהגו חברי כנסת לטעון שהפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה רודפים אותם. זו טענה בעייתית ולא תמיד הגיונית וסבירה, ורק לעתים נדירות היא התקבלה.



הואיל ובשל המצב הפוליטי עדיין לא הוקמה ועדה של הכנסת שתדון בבקשות חנינה, לכאורה יכול חבר כנסת - ובמקרה זה ראש הממשלה - למשוך זמן עד שתוקם ועדה כזאת, וזה עשוי להימשך חודשים רבים. במקרה כזה יעתרו אנשים מכאן או מכאן לבג"ץ, וזה יצטרך לספק פתרונות יצירתיים ולהשלים את החסר בחוק. למשל, להורות שהוועדה המסדרת (הוועדה היחידה שקיימת בכנסת כיום) תהיה לצורך העניין ועדת הכנסת, או שיורה על הקמת ועדת כנסת לצורך עניין זה בלבד; או שבג"ץ יורה לדלג על הדיון בוועדת הכנסת ולהעביר את העניין ישירות להכרעת מליאת הכנסת.



התנאי המוקדם להתחלת ההליך המשפטי בעניינו של נתניהו הוא שיחלפו 30 יום מבלי שיבקש חסינות, או שהכנסת תחליט שלא להעניק לו חסינות. כל עוד לא אירע אחד משני התנאים הללו יוקפא כתב האישום נגדו על שולחנו של יו"ר הכנסת, אך לא במזכירות בית המשפט המוסמך. בשל המצב הפוליטי בכנסת הנוכחית אין לנתניהו רוב במליאת הכנסת לבקשת החסינות, אם יגיש כזאת. ומן הסתם גם בוועדה שבה יוקדם הדיון למליאה.



כוחות השוק


בשבוע שעבר החליטה פרקליטות המדינה - על פי המלצת מח"ש - להגיש כתב אישום נגד קצין המשטרה החשוד בגרימת מותו של סלומון טקה בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ולא בעבירה של הריגה. בעקבות החלטה זו גבר החשש כי יחזרו המראות של רחובות הזעם ואלפי בני העדה האתיופית יפגינו באלימות.



לעדה האתיופית יש סיבות טובות למחאה נגד החברה הישראלית ומוסדות השלטון שלה. יוצאי אתיופיה בהחלט לא נקלטו בארץ כראוי והם מופלים לרעה.


בדוח הוועדה שבדקה את התלונות של בני העדה נמצא שהמשטרה מבצעת אכיפת יתר בקרבם. אך קביעת הפרקליטות ומח"ש אינה נמנית עם הסיבות שמצדיקות מחאה אלימה. מדובר בעניין ראייתי ומקצועי שבו לרחוב אסור להתערב, ונראה כי קביעת סעיף האישום במקרה הזה היא פרי פשרה.



למרבה הצער, כיכר השוק חודרת גם לפרקליטות ולמח"ש. מפרסומים ראשונים אפשר היה להתרשם שמדובר במקרה קלאסי של הגנה עצמית של קצין המשטרה בנסיבות שבהן חשש לחייו ולחיי משפחתו. הוא לא ירה לעברו של סלומון טקה במטרה לפגוע, אלא כדי להזהירו. אלא שהכדור שלא נשלט, קפץ מהאספלט אל גופו של טקה והרגו.



לכאורה היו שלוש אפשרויות לברירת סעיפי אישום שעמדו לפני הפרקליטות ומח"ש. הראשונה: לקבל את טענת קצין המשטרה שמדובר בהגנה עצמית ולסגור את התיק נגדו. השנייה: להיענות לזעקת יוצאי אתיופיה שדרשו להעמיד אותו לדין בעבירה של הריגה, שהעונש בגינה הוא עד 12 שנות מאסר. האפשרות השלישית היא פשרה - שלמרבה הצער בחרה בה הפרקליטות - להעמיד אותו לדין בעבירה קלה יותר של גרימת מוות ברשלנות. סעיף 34 לחוק העונשין שלנו קובע "הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר שלוש שנים".



אני מניח שבנסיבות סטריליות יותר, ללא לחץ של ציבור שמאיים בהפגנות אלימות, הייתה מח"ש ממליצה לפרקליטות, והפרקליטות מן הסתם הייתה מקבלת את ההמלצה, לסגור את התיק ולא להעמיד את קצין המשטרה לדין ולקבל את טענתו בדבר הגנה עצמית.



אלא שהרחוב זועק. הוא זועק בצדק, אבל זעקה זו אינה קשורה באופן ישיר לאירוע הנדון והפשרה שעשו מח"ש והפרקליטות מקוממת. יש לנתק לחלוטין את ההחלטות המקצועיות על העמדה לדין של פלוני או אלמוני בעבירות שונות מהשפעת כיכר השוק. פרט לשיקולים מקצועיים הקשורים בדין ושיקולים ראייתיים, אסור לאיש להנחות את הפרקליטות באילו סעיפים להעמיד לדין. לא כיכר העיר קובעת אותם.



קשה שלא להיזכר בסיפורו של אלאור אזריה. במקרה שלו סברו השופטים שאפשר להרשיע אותו ברצח, אך התביעה הצבאית, מטעמים דומים, לא העמידה אותו לדין באשמה זו ולכן בית המשפט נמנע מלפסוק כך. בהחלט ייתכן שבמקרה של קצין המשטרה בפרשת סלומון טקה בית המשפט יבטל את רוע הגזירה שגזרו מח"ש והפרקליטות ויזכה את הנאשם בטענה המשפטית של הגנה עצמית.



tguvot@maariv.co.il