התעללות בילדים הייתה קיימת בכל התקופות ובכל החברות. מאות שנים היא הוכחשה או שלא נתפסה כבעיה. רק במאה ה־20 הוכרה התופעה ככזו המצריכה התייחסות והתערבות. השנה אנו מציינים 30 שנה למהפך בהתייחסות לתופעת ההתעללות בילדים – חקיקת החוק למניעת התעללות בקטינים חסרי ישע וחובת הדיווח הכלולה בו. 
החוק נחקק כמה חודשים לאחר פטירת הילדה מורן דנמיאס בפברואר 89' בעקבות התעללות קשה וממושכת של דודה, בתום חמישה חודשים בהם הייתה מאושפזת מחוסרת הכרה. למרות ההתעללות הממושכת, איש לא דיווח על כך, ובכלל זה בני משפחה, שכנים, מטפלות במעון ואחרים. מותה של מורן פרץ את הסכרים. כתבות ענק הופיעו בתקשורת, מומחים ואנשי מקצוע רואיינו, ארגונים ואנשי ציבור הגיבו מעל כל במה אפשרית, פוליטיקאים נזעקו וביקורת נמתחה מכל עבר – היכן היינו, כיצד לא ראינו, האם אין עוד מקרים כאלה? 
למועצה לשלום הילד הייתה הצעת חוק מוכנה שדיברה בין השאר על חובת הדיווח (שהוכנה על ידי עו"ד תמר מורג, אז היועצת המשפטית של המועצה). ימים אחדים לאחר מותה של מורן היא הונחה על ידי ח"כ חנן פורת ז"ל וח"כ דדי צוקר. למרות התנגדויות, היא התקבלה בהליך מזורז. אף על פי שלא היה זה מקרה המוות הראשון של ילד בשל התעללות במשפחה, דומה שהאירוע הטרגי האיץ את ראשיתו של תהליך שינוי, לכל הפחות בכל הנוגע להכרה בקיומה של התופעה.

30 שנים עברו מאז ואחרי מחקרים ומאמרים רבים מספור, הקמת יחידות מיוחדות, חקיקה מסועפת ומיזמים רבים – נדמה שאנו עדיין מגששים באפלה ולא מצליחים למנוע את התופעה או אפילו לצמצמה. ניתן לטעון כי למרות ההתפתחות העצומה בתחום בעשורים האחרונים, עדיין אין הכרה גורפת ושלמה בילד כאדם מלא ושווה זכויות. הסברים אחרים נוגעים לקושי הרב סביב הטיפול בנושא, בעיקר הרגשי. אפשר גם לטעון כי פתרונן של בעיות חברתיות מורכבות מצריך זמן רב, הבשלה והתפתחות. ולבסוף אפשר לטעון גם שקשר השתיקה ומנגנוני ההגנה, כגון הדחקה והכחשה, מסייעים להתעלם מהיקפה האמיתי. קשה לצפות להשקעה גדולה ולהצלחות ניכרות בצמצום התופעה כאשר רובה נסתר מעיני הציבור, השלטון, המחוקק והתקשורת. 

אילוסטרציה. צילום: אינג אימג'

 
מחקרים שנעשו בשנים האחרונות מצאו כי אחד מכל חמישה ילדים בישראל עובר התעללות בידי מבוגר. מדובר במגיפה אמיתית. מעניין ומאתגר הקונפליקט בין הטענה שצריך עוד זמן (להבנה, ללמידה, להבשלת הקרקע, לניסוי וטעייה, למחקר, לידע, לפתרונות) ובין העובדה שלילדים אין זמן. אין זמן להמתין, אין זמן לכאוב, אין זמן להתאפק ולחכות עד שתגיע העזרה המיוחלת.
עד היום לא ברור מי אחראי לנושא, למי שייכת הבעיה – האם מדובר בתופעה בריאותית-רפואית? או בבעיה נפשית־פסיכולוגית? או בסוגיה חוקית־משפטית? בתופעה סוציולוגית-חברתית ואולי אנתרופולוגית? ואולי, בראייה חדשנית, מדובר בבעיה שצריכים לחקור בתחומי הביולוגיה והכימיה של מוח האדם? ושמא בכלל, כבתחומים אחרים, הכל מתחיל ונגמר במשאבים ובהקצאתם, והבעיה היא עניין של סדרי עדיפויות? ויהיה מי שיטען – גם וגם וגם. 
למרבה הצער, הניסיון מלמד כי כשיש אחראים רבים, נותרים לרוב ללא אחראי כלל. התעללות בילדים היא מגיפה קשה ורבת נפגעים ומדינת ישראל חייבת לשנס מותניים כדי לצמצמה. על מנת להצליח, אנחנו חייבים תחילה להכיר בהיקף התופעה ובדחיפות הבעיה. אין לנו ברירה אלא לשלב ידיים בין פרופסיות שונות, להקצות משאבים להכשרה, איתור וטיפול, ולפעול ללא דיחוי - כי לילדים אין יותר זמן להמתין.
הכותב הוא מייסד המועצה לשלום הילד ועמד בראשה עד לשנת 2016