כמו דונלד טראמפ שאמר ערב בחירתו לנשיאות כי הוא יכול לעמוד באמצע השדרה החמישית בניו יורק ולירות במישהו - ועדיין יבחרו בו, כך גם בנימין נתניהו מאמין שישוב וייבחר למרות - ואולי אף הודות לכך - שהוא משליך אבני בליסטראות על מערכת אכיפת החוק, מסית ויורה חצי רעל לעבר יריביו ומתנגדיו הפוליטיים מבית ומחוץ. זו אפשרות ריאלית משום שהציבור הישראלי אדיש למעשים המגונים שעושים נבחרי ציבור בדמוקרטיה הישראלית, בפרהסיה ובחדרי חדרים. השאלה הגדולה היא מי יוציא את הרוב הדומם מאזור הנוחות וישבור את הלימבו הפוליטי.
האתגר קשה. זה שנים שנתניהו מפעיל ביעילות את שיטת המקל והגזר שבאמצעותה הוא שולט בהמונים. מצד אחד הוא מזהיר מפני אתגרים ביטחוניים קיומיים ומשכנע כי הוא היחידי שמסוגל להציל את ישראל מפניהם. מן הצד האחר הוא מייחס לעצמו הישגים המציבים את ישראל במקום ה־13 מבין 156 מדינות במדד האושר העולמי של האו”ם שבוחן הכנסה, חופש, אמון, תוחלת חיים ובריאות, רווחה ונדיבות.
טועים אלה הסבורים כי הישועה תצמח מהזירה המשפטית. היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון מכדררים זה אל זה את תפוח האדמה הלוהט ואת השאלה האם אפשר להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. מנדלבליט אמר כי מבחינתו זו שאלה תיאורטית שמוקדם להתייחס אליה, אבל בית המשפט העליון אילץ אותו להשיב על כך בימים הקרובים. אין טעם להמתין לתשובתו: הוא היה יכול לפרסם את עמדתו מיד עם הגשת כתבי האישום. לחלופין היה יכול לקבוע כי השאלה ציבורית ולא משפטית ולהודיע כי אינו מתכוון לחוות דעה. אבל מנדלבליט שב ומוכיח כי לא רק החיפזון, אלא לעתים גם האטיות, היא מהשטן.
אולם גרועה מכל היא האדישות הציבורית. העם צריך לומר את דברו אבל הוא אפתי. לפי הסקרים, רוב המצביעים ישובו לדפוס ההצבעה הקבוע בשיטת “שגר ושכח” ויתעלמו מהנזקים הכבדים שגרמו התעלולים הפוליטיים: המחיר הכלכלי, הפגיעה באמון במוסדות המדינה ובמעמדה הבינלאומי של ישראל, השחיקה של ההרתעה הביטחונית והכרסום בחוסן החברתי. מיליארדי שקלים שעולה כל מערכת בחירות, יכולים להציל חיי אדם. את הכסף אפשר להפנות למאבק בתאונות הדרכים כדי לבלום את העלייה במספר ההרוגים בכבישים. אפשר להוסיף עוד מיטות לבתי החולים ולמנוע תמותה מיותרת הנובעת ממצוקת אשפוז. אפשר להגדיל את סל התרופות ולהשקיע בצמצום פערים במערכת החינוך, שעל פי מדדים בינלאומיים התדרדרה מתחת לממוצע של מדינות ה־OECD.
הישראלים לא אוהבים להיות פראיירים. בקיץ 2011 יצאו מאות אלפים להפגין בגלל יוקר המחיה. המחאה הייתה סוחפת, אבל הישגיה היו קצרי מועד. מאז לא חל שינוי לטובה. להפך. בשנה האחרונה, על אף ההפקרות הפוליטית ומסיבה שקשה להסביר, הציבור בישראל נשאר בבית ומקבל את הדין בהכנעה. יש פה ושם מוקדים קטנים של הפגנות מחאה, אבל ככלל הרחובות ריקים. לא קמו מנהיגים כמו מוטי אשכנזי או דפני ליף ולא אקטיביסטים כמו אנשי ואדי סאליב והפנתרים השחורים. הצעירים הישראלים מטיילים בעולם, גרים אצל ההורים, חולמים על אקזיט ושקועים בסמארטפון.
המקום שבו מתגלים סימני חיים הוא הרשתות החברתיות. המרחב הווירטואלי יצרי, חריף ומתלהם. לא כדאי להעתיק את הסגנון הבוטה והאלים לחיים האמיתיים, אבל כדי לחולל שינוי ולהציל את הדמוקרטיה הישראלית מידיהם של פוליטיקאים המחזיקים בה בת ערובה, יש לצאת מהמרחב הווירטואלי ולצעוק בכל מקום – מושחתים נמאסתם!